אני רוצה לשתף במערכת יחסים שיצאתי ממנה לא מזמן, עם אישה שרק בדיעבד הבנתי שיש לה דפוסים נרקיסיסטיים. לצערי זו לא הייתה הפעם הראשונה שנפלתי למערכת יחסים כזו, ורק היום אני מבין למה לא זיהיתי את זה בזמן. כבר בתחילת הקשר הופיעו סימנים מוזרים. יום אחרי הדייט שבו כביכול נהיינו יחד, היא נעלמה לשלושה ימים. בלי הודעה, בלי שיחה, בלי שום סימן חיים. דאגתי, חשבתי שקרה משהו, ושלחתי הודעה שבה כתבתי שאני מרגיש ריחוק. אחרי שלושה הדפוס הזה היה חוזר על עצמו ימים היא חזרה וכתבה שזו הדרך שלה לשקט
קוראים לזה סכסוך גירושין. אני קוראת לזה מלחמה על החיים שלי. איך אישה מגיעה למצב שבו היא צריכה להילחם על שפיותה מול מערכת שאמורה להגן עליה? זה לא קורה ביום אחד. זה מתחיל בשקט, בשקר הראשון שנאמר בביטחון כזה שבסוף את מתנצלת על כך שחשדת. זה ממשיך בבידוד איטי. את מוותרת על קריירה כי אמא טובה לא שמה תינוק במעון. את מאבדת קשר עם חברות כי אין לך כסף לדלק או עזרה עם הילדים. את מגלה שאין לך אפילו חשבון בנק על שמך. לאט לאט הקירות סוגרים עלייך. את הופכת תלויה בו כלכלית ונפשית, עד שאת שוכ
במשך שנים האשמתי את עצמי על כך שכל כך קשה לי. הייתי שבוי עמוק בסיפור שגדלתי במשפחה כמעט מושלמת, אחר כך רגילה, ורק הרבה יותר מאוחר התחלתי לראות מה באמת היה שם. באמצע שנות השלושים שלי, כשהפסיכולוגית שלי דיברה איתי על פוסט טראומה מורכבת והייתה בהלם שאף אחד לא אמר לי את זה קודם, ההלם האמיתי שלי היה אחר. אבל ממה. עד כדי כך התודעה שלי הגנה על עצמה מלהביט באמת. כשהכל התפוצץ, בעוד מתקפה של משפחה שלמה על אדם אחד, החלו עוד ועוד חוטי תודעה להתחבר זה לזה. הבנתי שלא במקרה הכל הרגיש לי מוכ