אני הבכורה מבין ארבעה אחים. כשהייתי בת שלוש עשרה וחצי נולדה אחותי הקטנה, וחצי שנה אחר כך אבא שלי נפצע קשה בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי. מאותו רגע, כמעט בלי ששמתי לב, הפכתי להיות אחת הדמויות ההוריות בבית. הייתי מוציאה את אחותי מהגן, מכינה לה ארוחות, עוזרת לה בשיעורי הבית, מטפלת בה ודואגת לה. במקום להיות ילדה, הפכתי למי שמגדלת ילדה אחרת. במקביל, אני עצמי גדלתי בבית של פחד. כבר בילדות חוויתי אלימות קשה מצד אבא שלי, והיא רק החריפה עם השנים. אני זוכרת גם אלימות פיזית קשה, אבל י

את המכתב הזה אני לא באמת כותבת אליך, אין טעם. מזמן הבנתי שאין עם מי לדבר. אתה לעולם לא תבין מה עוללת לי ולבנות שלנו. כמה כאב, פחד ונזק השארת אחריך. בתפיסת המציאות שלך אתה הקורבן, ואני הייתי הבעיה. מבחינתך היה לך מותר הכול. לשקר, לבגוד, להשפיל, להיעלם, לקחת ממני את מה "שלוש שנים, אחרי אני כבר במקום אחר" ששימח אותי, ולשכנע אותי שכל זה בכלל באשמתי. אני עוד זוכרת איך התקשרת לדוד שלי אחרי שהחלטתי להתגרש ממך, והסברת לו שזו בכלל אשמתי שבגדת בי. אפילו אז האבסורד כבר היה כמעט מצחיק. א

אני כותבת את זה כי במשך זמן רב הרגשתי שאני מאבדת את האחיזה במציאות. הגעתי לקשר הזה כאישה גרושה ועצמאית, והוא נכנס לחיי בסערה של חוסר יציבות — פעם קרוב, פעם נעלם, ופעם מסתיר אותי מהעולם. בכל פעם שניסיתי להציב גבולות או לסיים את הקשר, הוא הפעיל מניפולציות רגשיות ואפילו עירב אנשי דת כדי לשכנע אותי לחזור, תוך שסיפר על ברכות שקיבל ועל כמה הוא נלחם עליי. בדיעבד הבנתי שכל זה היה רק ניסיון למשוך אותי שוב אל אותו מעגל. בפועל, המציאות הייתה רחוקה מאוד מההבטחות. הוא הפך כמעט לדייר קבוע