אחותי אמרה שהיא מרחמת על הילד שיולד לאמא כמוני
- לפני יומיים
- זמן קריאה 3 דקות
אני לא אספר את כל הסיפור. זה פוסט פריקה.
לפני שנה עליתי לארץ לבד. עשיתי עלייה לבד והתחתנתי עם האדם שאני אוהבת. הוא ישראלי, והיה לנו סיפור אהבה כמו בסרטים. מיד אחרי החתונה נכנסתי להיריון.
יש לי אחות נשואה כבר יותר משנתיים, ועדיין לא נכנסה להיריון. מהרגע שהודעתי למשפחה שאני בהיריון, היא התחילה לתקוף אותי במילים קשות. אח שלי גם עשה עלייה לבד לפני כמה חודשים, ואחותי ובעלה הגיעו מדי פעם לביקור. בכל ביקור היא העירה לי שאני מתעייפת, שאני לא אחראית, חתכה אותי באמצע משפט. אמרתי לעצמי שהיא לחוצה, שלא בא לי לפגוע בה.
עד שיום אחד היא אמרה לי שאני אוכלת הרבה, נחה הרבה ורק מתלוננת. בצחוק עניתי לה שהאחיין שלה לא יאהב אותה אם היא תתעלל באמא שלו. ואז היא אמרה לי משפט ששבר אותי. שהיא מרחמת על הילד שיוולד לאמא כמוני. זה פגע בי מאוד. אמרתי לה. היא לא התנצלה.
דיברתי עם אמא שלי ועם כולם. כולם אמרו לי לא להתייחס, שהיא בלחץ. ניסיתי. אבל היא ישבה לי על העורק הראשי. היא הפעילה לחץ על כולם כדי שילחצו עליי. למשל להכריח אותי להסיע את אח שלי לעבודה ולדאוג לו לאוכל. ואני, כמו ילדה טובה, הקשבתי. עד שיום אחד לא יכולתי. אמרתי שאני ממהרת. ואז כל המשפחה יצאה עליי. קראו לי חוצפנית, אמרו שבעלי הוא אדם זר, שאח שלי יותר חשוב ממנו, למרות שהוא מבוגר ממני.
רק בכיתי. כל כך בכיתי שהתחלתי לדמם. הגעתי לבית חולים, אמרו לי הפלה מאיימת
ואושפזתי. אף אחד לא בא לבקר. ציפיתי שיבהלו. שיבואו. זה לא קרה.
חשבתי שאחרי זה יתחשבו. אבל אחרי זמן קצר הלחץ חזר. שוב בגלל אחותי. הפעם סביב אירוסין ושידוך. אמא שלי ואחותי הגיעו לארץ, ואני בגלל המצב הרפואי שלי לא יכולתי להיות איתן הרבה, אבל הן רצו שבעלי יסיע אותן לכל מקום, שייקח את אח שלי לעבודה. אני הייתי יוצאת מהעבודה, נשארת שעות נוספות, רק כדי לעזור להן. הן יצאו לבלות ואני נשארתי לרוץ ולסדר. מבחינתן זה היה מובן מאליו.
ביום של פגישה משפחתית חשובה של בעלי הייתי חייבת להיות איתו. אמא שלי כעסה עליי ואמרה לי מילים קשות שגרמו לי לבכות. בעלי דיבר איתה ואמר שזה לא טוב לי בהיריון. והיא ענתה לו שהיא יודעת יותר טוב מכולם מה טוב לי.
ביום האחרון לפני שאמא שלי ואחותי חזרו לחול רציתי לפנק אותן. לקחתי אותן לקניון, למקומות שונים, למרות שהיה לי קשה. בלילה הן ביקשו ללכת לכותל. לקחתי. בשתים עשרה וחצי בלילה ביקשתי לחזור הביתה. אמרתי שאני עובדת בבוקר ושזה לא טוב לבריאות שלי. הן עשו פרצופים. בסוף סידרתי שמישהו אחר ייקח אותן. למחרת אמא שלי לא דיברה איתי, וכל המשפחה כעסה עליי.
\
ועכשיו, כשאני כבר בחודש תשיעי, אמא התקשרה ואמרה שהיא מתכוונת לבוא אחרי הלידה ולישון אצלנו חודש. אמרתי בסדר. ואז היא אמרה שבעלי ילך בלילה לבית של ההורים שלו והיא תישן בחדר. הסברתי לה בעדינות שזה לא אפשרי. שאין לנו חדר נוסף. שהיא יכולה לישון בסלון. היא אמרה שלא נוח לה ככה, ושגם לא נוח לה שבעלי יהיה בבית.
לא הסכמתי. מאז היא כועסת. כל המשפחה כועסת. אף אחד לא מדבר איתי. לא משתפים אותי במה שקורה. היא בחרה לא להגיע אליי, למרות שיש לה איפה להיות.
היום אני מנותקת מהמשפחה. את מה שקורה אני שומעת מאנשים אחרים. ואני שואלת את עצמי איך זה קרה. איך בתוך היריון, בתוך צורך בשקט ובשמירה, הפכתי להיות הבעיה.
פוסט זה נכתב כחלק מהפרוייקט שלנו" זה הסיפור שלי" שמטרתו לעזור לנפגעי ונפגעות התעללות נרקיסיסטית לספר את סיפורם ולצמצם את תחושת הבדידות והבושה סביב הנושא.
לשיתוף הסיפור שלכן ושלכם באופן אנונימי כנסו ללינק המצורף:
היות והנושא רגיש, יש להקפיד על שפה נאותה והימנעות משימוש בשמות מפורשים. נשתדל לפרסם את כל הסיפורים, אם כי יתכנו סיפורים שלא נגיע אליהם עקב ריבוי הפניות.
תגובות