זה הסיפור שלי

האשמתי את עצמי

הבקרים הכי כואבים הם אלו אחרי שחלמתי עליה

אני רוצה לומר לך שאני שונאת אותך

עד שתנבלי ותיעלמי בתוך עצמך

לדבריה - הכל בראש שלי

עברתי התעללות רגשית

אני זוכרת

הייתי נותנת לו לשחק בתפקיד בפסיכולוג

לקחת לי את הנשמה, אבא

הייתי צעירה ונאיבית

ה"עצמי" שלי הלך וקטן

כלוב של זהב

אף אחד לא ראה אותי

בכל פעם שרציתי לעזוב הוא הפציץ אותי באהבה

כל נשימה בלעדיו היא מתנה

איבדתי כל אמון בי

הנורות האדומות היו שם כבר מההתחלה

חוסר אונים

"את חולת נפש, מי יאמין לך בכלל?"

הצייד הנרקיסיסט המשיך בדרכו ההרסנית

את כבר לא יודעת מי את

לא יכולתי להגיד לו לא

האם יש אהבה בעולם?

אני מנסה להיזכר על מה רבנו בכלל

הפכתי שבויה שהתחננה בפני השובה שלה שיישאר

רק אחרי שעזבתי את הבית הבנתי שיש לזה שם – התעללות נרקיסיסטית

כשהייתי מסרבת היא היתה מסננת אותי לשעות ארוכות ואפילו לימים

איך ניתן להתהלך בעולם בלי אהבת אם?

היא אמרה לי: "למה אתה כזה דרמטי"

עברתי שנים של סבל

החומות שלי לא מספיק חזקות

זה רק כאילו יש אמא, אבל אין

ניסיתי להסביר ולא היו לי מילים

נפצעתי

היום אני מבין שהייתי קורבן

אני לא הוזה

תמרורי האזהרה תמיד היו ביחסים ביננו

יש שריטות שלא ניתן לרפא

יום אחד הוא פשוט הרביץ לי כמו מטורף

באותו הזמן לא הבנתי שמשהו לא בסדר

עברו בערך 12 שנים מאז שמחקת לי שנה מהחיים

עשרים שנה של התעללות נפשית

הרגשתי מרוקן

מה שלא הבנתי באותם ימים

פתאום כל האסימונים נפלו

איזה טיפש אני, איך עוד פעם הרסתי את הכל

מבחוץ הכל נראה נוצץ

הרגשתי שמשהו לא בסדר

החלטתי להתנתק

איש קטן עם כוח גדול