זה 10 שנים מאז שניתקתי קשר ממך אבי מולידי.
זה 10 שנים אני נלחמת בשדים שהותרת אחריך איתי. אני הקורבן אתה הפוגע. לא ידעתי, לא שיערתי שאב יכול לפגוע בבתו.
"כיבוד הורים" - על המשפט החקוק הזה גדלתי. מי יספר לילדה הקטנה המסכנה, שאבא שלה לא אוהב אותה הפוך. היא שק חבטות שלו. לא, לא הרבצת לי, לקחת לי את הנשמה אבא, ורוקנת אותה הכי נמוך שרק אפשר.
אני בכיתי לא יום לא יומיים, 18 שנה יום יום. של צעקות לתוך האוזן, האשמות בלי כל בסיס. כמעט האמנתי לך, כמעט והפכתי משוגעת (זה מה שנרקיסיסט עושה).
היום אחרי הרבה שנים אני יודעת לקרוא לזה בשם "נרקיסיזם", כל הסימנים היו שם.
יצאתי ממך בלי זהות וללא שייכות, הייתי שלוחה שלך דברתי כמוך. נגמרו לי הדמעות, מנעד הרגשות שלי מצומצם.
אני לא אתחיל לדבר על השלכות שאני סוחבת עד עצם היום הזה. לקחת לי את החיוניות, הדבר הכי חשוב כדי לשרוד בחוץ, הותרת אותי ריקה, פגועה, קורבן.
אני לא יודעת איזה כוחות נפש היו לי לקום ולעזוב (אחרי שטיפות מוח של שעות על גבי שעות), לא התחלתי לפרט ולו במעט את מסכת ההתעללויות איתך.
הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לילד זה לזעזע את עולמו פעם אחר פעם אחר פעם.
היום בו ברחתי מהבית אל העולם הגדול - "ברוך מתיר אסורים".
אני רואה בזה שליחות, לספר את הסיפור שלי, להאיר לעולם ולהתחיל לעורר מודעות.