אני יודע שיש עוד גברים שחווים דברים דומים
- 23 בפבר׳
- זמן קריאה 3 דקות
אני רוצה לשתף במערכת יחסים שיצאתי ממנה לא מזמן, עם אישה שרק בדיעבד הבנתי שיש לה דפוסים נרקיסיסטיים. לצערי זו לא הייתה הפעם הראשונה שנפלתי למערכת יחסים כזו, ורק היום אני מבין למה לא זיהיתי את זה בזמן.
כבר בתחילת הקשר הופיעו סימנים מוזרים. יום אחרי הדייט שבו כביכול נהיינו יחד, היא נעלמה לשלושה ימים. בלי הודעה, בלי שיחה, בלי שום סימן חיים. דאגתי, חשבתי שקרה משהו, ושלחתי הודעה שבה כתבתי שאני מרגיש ריחוק. אחרי שלושה
ימים היא חזרה וכתבה שזו הדרך שלה לשקט נפשי, שהיא נעלמת מדי פעם. היום אני יודע שזה היה דגל אדום ראשון, אז לא ראיתי אותו.
הדפוס הזה חזר על עצמו. לפעמים ליום, לפעמים ליומיים. גם כשניסיתי לדבר על נושאים חשובים לי בקשר, היא הייתה מתחמקת ונעלמת, כאילו מענישה אותי על זה שהעזתי לדבר. אני מצידי השקעתי, דאגתי, הראיתי אכפתיות, אבל כמעט ולא קיבלתי דבר בתמורה. לא חיזור, לא אמפתיה, לא נוכחות. היו רגעים שהקטנתי את עצמי רק כדי לזכות בתגובה ממנה.
לאט לאט נשחקתי. הייתי מותש, והחברים שמו לב. הם ניסו להזהיר אותי, ואני לא הקשבתי.
כשכבר לא יכולתי יותר ושיתפתי אותה בקושי שלי, היא בחרה להיפרד בטענה שהקשר לא בריא. הפעם היא צדקה. הפרידה הרגישה כמו הקלה. כאילו ירד לי משקל כבד מהלב.
לא היה בינינו קשר כמעט חודשיים. עבדנו באותו מקום, ראינו אחד את השנייה מדי פעם, אבל מבחינתי קשר שנגמר, נגמר. בשלב מסוים חזרנו לדבר, לא כזוג, אבל משהו שם נמשך. אחרי עוד חודש או חודשיים הבנתי שזה לא נכון לי והחלטתי לסיים גם את זה. התרחקתי בהדרגה, צמצמתי תקשורת, ניסיתי לשדר שאני לא מעוניין בקשר.
כשהיא שמה לב לזה, היא תקפה, אמרה שאני ילדותי, ובסוף חסמה אותי מכל מקום. באופן מוזר, שוב הרגשתי חופשי. טוב לי. התחלתי לעבוד על עצמי, נרשמתי לחדר כושר, חיפשתי עבודה, הרגשתי יותר מחובר לעצמי.
אחרי שלושה חודשים טובים, היא חזרה. הודעה שהיא מתגעגעת, רוצה לדעת מה איתי. עוד דגל אדום. אמרתי לה שזה לא עובד ככה, שהיא זו שבחרה לסיים. היא טענה שטעתה, שאני חשוב לה, ושאם צריך לסיים קשר אז לא בצורה ילדותית. אירוני מאוד, בדיעבד.
נפגשנו. אמרתי לה הכל. על ההיעלמויות, על הריחוק, על התחושה שאין הדדיות. היא דיברה בעיקר על פגיעות מקשרים קודמים והציגה את עצמה כקורבן. היא ביקשה לתת לזה עוד ניסיון, חודש אחד. שאלתי מה ישתנה. לא הייתה אינטימיות, כמעט לא נפגשנו, כמעט ולא דיברנו בטלפון, הרגשתי בלתי נראה. היא הבטיחה להשתנות.
בשבוע הראשון באמת היה שינוי. היא הייתה יותר נוכחת, יותר מתקשרת. ואז, בדיוק כמו בפעם הקודמת, הכל התחיל לדעוך. שוב ריחוק, שוב היעלמויות, שוב התחמקות משיחות חשובות. בשלב מסוים קיבלתי שוב את העונש של ניתוק. הפעם כבר לא רדפתי ולא התנצלתי. פשוט נמאס לי.
אחרי עוד ויכוח קטן, ועוד הערה על זה שאני דרמטי, היא החזירה אליי טענות מהעבר, כאילו כל השיחה שבה הצפתי את הקשיים מעולם לא קרתה. ואז שוב נעלמה לשלושה ימים. הפעם, כשהבנתי שזה חוזר על עצמו, בחרתי לסיים. ניתקתי קשר מכל מקום אפשרי.
יום אחרי כן נחשפתי במקרה לסרטונים על מערכות יחסים לא בריאות ועל נרקיסיזם. פתאום הכל התחבר. כל הדפוסים, כל הבלבול, כל התחושה שאני מגזים או מדמיין. הבנתי שלא הייתי הבעיה. שזה לא היה בראש שלי. זה נתן לי שקט נפשי שלא הרגשתי הרבה זמן.
אני משתף את זה כי אני יודע שיש עוד גברים שחווים דברים דומים, ולא תמיד מזהים את זה בזמן. כאן הרגשתי שאולי יבינו אותי.
פוסט זה נכתב כחלק מהפרוייקט שלנו זה הסיפור שלי שמטרתו לעזור לנפגעי ונפגעות התעללות נרקיסיסטית לספר את סיפורם ולצמצם את תחושת הבדידות והבושה סביב הנושא.
לשיתוף הסיפור שלכן ושלכם באופן אנונימי כנסו ללינק המצורף:
היות והנושא רגיש, יש להקפיד על שפה נאותה והימנעות משימוש בשמות מפורשים. נשתדל לפרסם את כל הסיפורים, אם כי יתכנו סיפורים שלא נגיע אליהם עקב ריבוי הפניות.
תגובות