נקיפות מצפון עדיין מלוות אותי
- לפני 5 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
בגיל חמש או שש אמא הכניסה אותי לעולם הניקיונות ועבודות הבית. אצלה זו הייתה אובססיה. הדרישה לא
הייתה שאנקה כמו שילדה קטנה יכולה, אלא הרבה מעבר. שוב ושוב, עד שיהיה מבריק. זה אף פעם לא היה מספיק. אז הייתי מנקה קצת, כמה שיכולתי, ואז בורחת החוצה לשחק עם חברים, שעות, שוכחת לחזור הביתה.
בגיל שבע או שמונה הדרישות עלו, ואיתן גם רמת המתח והעצבים שלה. היא האשימה אותי שבגלל שאני לא עוזרת כמו שצריך היא תחלה ותמות, ושאז אני אתחרט על כל מה שעשיתי לה. היא הייתה צורחת עליי ומפחידה אותי בתיאורים גופניים, כאילו מצבה הוא באשמתי. אני המשכתי לברוח החוצה, אבל אז גם התחלתי לקחת סיכונים. טיפסתי על מקומות גבוהים, רכבתי בפראות, עשיתי דברים מסוכנים בלי לחשוב.
בתחילת גיל ההתבגרות היא התנתה קניית בגדים בעזרה בבית, עזרה לפי הסטנדרטים שלה. סירבתי לקבל ממנה בגדים, ומאז ועד היום יש לי קושי סביב הנושא הזה. אני כמעט לא קונה לעצמי, לובשת שוב ושוב את אותם הבגדים שנים. באותן שנים היא גם הרבתה לבקר את המראה שלי, לא ביקורת בונה אלא פוגעת. כתבתי יומנים כדי לפרוק, עד שגיליתי שהיא קוראת אותם. גם שם לא היה לי מקום בטוח. זרקתי את הכל והפכתי סגורה יותר ויותר.
היא הפעילה אותי דרך רגשות אשם, איומים, הפחדות והשוואות לאחרים. הילדים של כולם תמיד היו טובים יותר, חכמים יותר, מתחשבים יותר. ואני תמיד הייתי העצלנית, האגואיסטית, זו שמתחמקת. זו שאף אחד לא ירצה להיות חברה שלה.
בגיל שש עשרה יצאתי לעבוד במקביל ללימודים, בניגוד לרצונה, והתחלתי להיות עצמאית יחסית. כך מימנתי לעצמי גם דברים שהיא התנגדה להם. בגיל שבע עשרה הכרתי את החבר הראשון שלי, מבוגר ממני בעשר שנים. לא נמשכתי אליו, אבל ראיתי בו כרטיס יציאה מהבית. הוא היה בוגר, עם חיים משל עצמו, וזה הספיק לי.
בגיל שמונה עשרה התגייסתי למסלול קצונה והייתי הרבה מחוץ לבית, כמו שרציתי. כשחזרתי הייתי כמעט תמיד אצלו. הקשר לא היה בריא. גם שם מצאתי את עצמי משמשת צרכים של האחר, מוותרת על עצמי, נכנסת למצבים שלא התאימו לי רק כדי לא לחזור הביתה. חמש שנים היינו יחד. הוא שיקר, בגד, ואני חייתי במלכוד. בוכה, סובלת, לא יודעת אם מותר לי ללכת ואם כן לאן. איפה פחות רע.
בסופו של דבר עזבתי. כבר לא הייתי בצבא אלא סטודנטית. למדתי את מה שאמא רצתה שאלמד, לא את מה שאני רציתי. הראש לא היה שם. כדי להשתחרר מהקשר ניסיתי להוכיח לעצמי שאפשר אחרת. חיפשתי קשרים בלי עומק, בלי מחויבות. בדיעבד אני יודעת שלא באמת השתחררתי. הפצעים נשארו.
ואז, אחרי כמה שנים, הרגשתי שאני חוזרת לעצמי. הכרתי אדם טוב, עם חיבור אמיתי. נישאנו, הבאנו ארבעה ילדים. היום אני בת ארבעים ושלוש, לומדת שוב באוניברסיטה, והפעם את מה שאני באמת אוהבת. אני מנסה לעשות דברים שטובים לי. גם זה תהליך ארוך.
נקיפות מצפון עדיין מלוות אותי. ספקות, חוסר ביטחון בתפיסת המציאות שלי, התנצלות מתמדת, הימנעות מעימותים. עימות הוא דבר שקשה לי לשאת. אבל היום אני בטיפול. מטפלת בפצעים. ההתקדמות איטית, עם נפילות, אבל הכיוון חיובי.
אמא לא השתנתה. להפך. התכונות שלה רק הקצינו. אין כמעט אף אחד שנשאר בקשר איתה. היא מסרבת לקבל עזרה או טיפול. היא ממשיכה לפגוע בי במילים, להאשים, לתקוף. אני עדיין בורחת, לא מתעמתת. לפחות היום יש לי בית משלי לברוח אליו. אחרי כמעט כל מפגש איתה אני יוצאת בוכה, מעורערת, לפעמים שוקעת לדיכאון.
ולצד כל זה יש בי גם רחמים כלפיה. על החיים הקשים שהיו לה, על המחלה הנפשית והגופנית. אני מנסה לעזור לה במידה שאני מסוגלת. לפעמים יש אפילו רגעים קטנים של תיקון. פעם אחת בלבד היא התנצלה. הודעה קצרה שבה כתבה שהיא מצטערת על התוקפנות שלה ושאין לה שליטה. זו הייתה הפעם היחידה. זה היה רגע גדול עבורי.
מה עוזר לי היום? מודעות עצמית גבוהה לזהות מה לא טוב לי. היכולת לקבל החלטות ולהוציא אותן לפועל, גם כשזה מפחיד. והדבר החשוב ביותר, עזרה מבחוץ. מישהי שמלווה אותי יד ביד. לבד זה כמעט בלתי אפשרי.
פוסט זה נכתב כחלק מהפרוייקט שלנו זה הסיפור שלי שמטרתו לעזור לנפגעי ונפגעות התעללות נרקיסיסטית לספר את סיפורם ולצמצם את תחושת הבדידות והבושה סביב הנושא.
לשיתוף הסיפור שלכן ושלכם באופן אנונימי כנסו ללינק המצורף:
היות והנושא רגיש, יש להקפיד על שפה נאותה והימנעות משימוש בשמות מפורשים. נשתדל לפרסם את כל הסיפורים, אם כי יתכנו סיפורים שלא נגיע אליהם עקב ריבוי הפניות.
תגובות