לא היא לא נרצחה, לפחות לא פיזית. היא חיה וקיימת ואפילו די קרוב אליי - אבל בעולם מקביל שאסור שיפגש עם עולמי שלי.
הילדה שלי שבויה כאילו מתוך בחירה. וזה הסיפור שלה ושלנו: בחור פוגש בחורה, מתאהבים. מבלים קצת אצלו, קצת אצלה. יוצאים תקופה והכל נראה נורמלי - זהו שלא! מתחילים הסימנים: הוא הולך איתה לכל מקום, מתקשר אליה 30 אלף פעמים ביום, כועס שלא עונה לו מיד, לא מרשה לה ללכת לרופא בלעדיו, משתלט על חשבון הבנק שלה.
היא עוברת לגור איתו. מגיעה פחות ופחות אלינו הביתה. מסננת שיחות והודעות, מתנתקת מהחברות ומהמשפחה המורחבת, לא מספרת כלום על עצמה ועליו – אסור; זה פוגע בפרטיות שלהם.
כששואלים מה שלומה עונה שהכל בסדר. אבל אנחנו יודעים שלא יודעים כלום וששום דבר כבר לא בסדר. ואנחנו ההורים חסרי אונים. הולכים לפסיכולוג מומחה, מקבלים יעוץ משפטי מעמותה רלוונטית וכולם אומרים לנו את אותו הדבר: היא מעל גיל 18 ואתם לא יכולים להתערב אם זה לא בא ממנה. עוד הם מייעצים לעשות הכל כדי לשמור איתה על קשר, שתרגיש שאנחנו שם תמיד עבורה. שיהיה לה לאן לחזור.
אבל היא לא חוזרת, לא באמת. מידי פעם יוצרת קשר, מגיעה לארוחה, מאפשרת לנו לפנק אותה בבגד או במסעדה, בחיבוק. פוגשים אפילו אותו ומשחקים אותה הכי נחמדים בעולם. מדברים על מזג האוויר ולא שואלים כלום, כי אסור. ואז היא נעלמת, שוב ושוב לתקופה לא ידועה; כי אמרנו משהו שלא מצא חן בעיניו, או כי פשוט היא התקרבה אלינו קצת יותר מדי לטעמו.
עוברות שנה, שנתיים, שלוש, ארבע. פעמוני חתונה ברקע וליבי נחמץ: הילדה היפה, המוכשרת, החכמה שלי, היא סמרטוט עכשיו - כבויה ומוזנחת. עובדת בעבודה סתמית שהיא שונאת. לא מתכננת ללמוד, ללא שאיפות בחיים. תהיה חתונה ויהיו ילדים ואנחנו, סביר להניח, לא נהיה חלק מהחיים שלהם, אם הוא יתן לנו לפגוש אותם בכלל.
אז אנחנו קמים כל בוקר ולומדים לחיות מחדש עם חור בלב - והבקרים הכי כואבים הם אלו אחרי שחלמתי עליה.
מקור התמונה בפוסט - Usplash