היא אחותי היחידה. היא גדולה ממני ב 10 שנים. כשאני הייתי בת 8 היא היתה בת 18, כשאני הייתי בת 12 היא היתה בת 22. זהו פער משמעותי בגילאים האלה, אני הייתי ילדה והיא היתה אדם בוגר. היא היתה עבורי דמות אם.
כשהייתי קטנה הערצתי אותה. היא עודדה, אפילו דרשה את ההערצה הזו. היא היתה מאוד כריזמטית, אינטליגנטית ועם ביטחון עצמי בשמיים. אהבה תמיד להיות במרכז העניינים, והתנהגה כאילו היא כוכבת במופע, וכולם הקהל שלה. כשהייתי קטנה אהבתי אותה מאוד. אני הייתי ביישנית וחסרת ביטחון, ככה בכל אופן לימדו אותי שאני. היא כל הזמן היתה מציגה אותי בפני אחרים "זו אחותי הקטנה, היא מאוד ביישנית". היא היתה שואלת אותי כל הזמן "כמה את אוהבת אותי?" ואני הייתי פורשת את ידי לצדדים ועונה "ככה!" ומחבקת אותה. לעיתים תכופות נדרשתי לבטא אהבה והערצה כלפיה.
כשגדלתי קצת ונכנסתי לגיל ההתבגרות, רציתי את הגבולות שלי, את הפרטיות שלי. היה בה משהו מאוד פולשני וחודרני. היא אפילו היתה נכנסת כשאני מתלבשת ועומדת שם ומגחכת כשהתלבשתי. התחלתי לכעוס עליה ולהתרחק. היא ממש לא אהבה את זה, הביעה כלפי כעס ותמיד איימה בקשר שלנו.
אם הייתי מביעה עלבון ממנה, אומרת לה שההתנהגות שלה או משהו שהיא אמרה העליב אותי, היתה עונה "אז אנחנו לא חייבות להיות בקשר". זה מאוד הפחיד אותי, כי מאוד אהבתי אותה ורציתי בקרבה שלה. הרי אני כזו ביישנית וחסרת ביטחון, הקרבה אליה גרמה לי להרגיש ביטחון, ובכלל הכל בראש שלי, כך לדבריה. היא אוהבת אותי, ובאיזו חוצפה אני מאשימה אותה שהיא מעליבה אותי.
אבל כל מילה שיצאה לי מהפה היתה לא נכונה, טיפשית, שטויות. אם אמרתי שתי מילים ברצף, אז אני "נואמת". אני בטוח טועה, הרי יש לה כל כך הרבה מעריצים, היא נחשבת לכזו חכמה ואהובה. יש לה כל כך הרבה חברים סביבה תמיד. למרות שהיא עצמה מתנהגת בצורה לא נעימה לאנשים. הייתי שומעת אותה משוחחת איתם בטלפון, מחייכת, מתלוצצת, קוראת להם בשמות חיבה, מחמיאה להם. ואז מנתקת את השיחה, מגלגלת עיניים ואומרת "איזו חולת נפש זו" או "איזה דפוק זה". איך כל האנשים חולי נפש ודפוקים? ולמה את מחמיאה להם כל כך כשאת מדברת איתם?
הכל היה נורא קיצוני ודרמטי תמיד, היא מאוד אהבה דרמות, כך העידה על עצמה. היתה מאוד דורשנית למחמאות, להתפעלות והתלהבות ממנה. תמיד היא הכי נפגעה והיתה הכי צודקת ולה הכי קשה וצריך להבין אותה. אבל אם לי קשה, או שאני נעלבת - אני מגזימה! אני עושה עניין ופשוט טועה.
הכל היה משחק סכום אפס עבורה: או היא או האחר, אין מקום לשניהם. או שהיא במרכז (כל הזמן) ואם מישהו אחר במרכז זה על חשבונה. אם קשה - אז לה הכי קשה, והקושי של האחר לא נחשב, זו תחרות. ואם היא מצליחה אז היא הכי מצליחה, אין מקום להצלחה של האחר - זה תופס מקום, וכרגע היא חוגגת.
היא לימדה אותי על עצמי, שאני ביישנית, חסרת ביטחון, לא יודעת לדבר, לא יודעת לחשוב ולהבין. עושה דרמה, לרגשות שלי אין מקום, אסור לי להביא את הקושי שלי, אני תמיד צריכה להתרכז באחר ובמה שהוא מרגיש, הנוכחות שלי מעיקה ובאה על חשבון האחר.
לנתק את הקשר ממנה היה הצעד הכי חכם שאי פעם עשיתי בחיי. זה היה הצעד הראשון להחלמה.