הוא היה המנהל שלי בעבודה - פגשתי בו בגיל צעיר וראיתי בו מנטור.
בשיחות ה"טובות" שלנו הוא היה אומר לי שהוא רואה בי את עצמו כשהיה צעיר, שאם אשאר איתו הוא ידאג שאגיע רחוק, שאני מיוחדת ומוכשרת וכמה מזל יש לו שאני עובדת אצלו.
הוא היה משתף בדברים אישיים מדי ואני בחזרה הייתי נותנת לו לשחק בתפקיד הפסיכולוג.
בשיחות הרעות הוא היה לוקח כל דבר אישי שידע עליי והופך אותו לנשק כנגדי. את עצלנית, מקטינה ראש, את עושה מניפולציות שירחמו עלייך. את תהיי בסוף כמו אמא שלך, כמו הילדים המפונקים מהמשפחה שלך.
הערצתי אותו, העברתי ימים שלמים ושעות נוספות בעבודה מתוחה וחרדה - רק לא לאכזב אותו. על כל טעות קטנה העולם היה מתהפך, אבל אחרי כמה ימים או אפילו שעות היו נשפכים ממנו חיזוקים לאגו הצמא שלי.
אני הייתי חסרת ביטחון אבל מלאה ברצון להצליח והוא ידע לגרום לי להאמין שהוא יודע הכי טוב ושאם אשאר לעבוד איתו - אגיע לאן שאני רק רוצה.