החלטנו להתחתן תוך חצי שנה.
היא הייתה כל מה שחיפשתי ונתתי לה הכל, כספים, יחס, ויתורים אינסופיים… והיא לקחה.
ואז התחילו הוויכוחים.
אפילו עורך הדין המפולפל ביותר לא היה מצליח לעמוד מולה. לכל דבר יש טיעון ויש הצדקה. אחרי כל טיעון הגיעו העונשים, הקללות, גזלייטניג של שלושה ימים לפחות בכל פעם. קור מטורף, היעלמויות, מבחוץ הכל נראה שמח נורא, אבל בפנים רקוב.
כמובן שללכת למשפחה שלי זה לא היה בשבילה, כל פעם תירוץ אחר: ״הם עושים לי פרצופים״ , ״השירותים לא נקיים שם״. וכשלא ויתרתי היא פשוט היתה באה ושותקת רוב הזמן.
היא הסכימה ללכת לטיפול זוגי אבל אחרי כמה מפגשים היא ״פיטרה״ את המטפלת כי היא ״לא היתה מספיק טובה״. לדעתי היא פשוט פתחה איתה דברים שהיא לא רצתה להכיר בעצמה.
היו עוד המון עינויים שכבר גרמו לי לחשוב מחשבות אובדניות והחלטתי ללכת לטיפול לבד.
״אני עובר התעללות רגשית״ זה מה שיצא לי בשיחה הטלפונית לפני המפגש.
המטפלת פשוט הצילה אותי. לאט לאט התחלתי להציב גבולות, לפעמים זה עבד אבל זה פשוט איתגר אותה למצוא דרכים אחרות להשפיל אותי, והיא הצליחה.
יום אחד זה הספיק לי והחלטנו להתגרש, מאז כבר הספקתי להיות במספר מערכות יחסים בריאות וטובות כך שיש אור בקצה המנהרה.