הרווחתי את עצמי בחזרה

את המכתב הזה אני לא באמת כותבת אליך, אין טעם. מזמן הבנתי שאין עם מי לדבר. אתה לעולם לא תבין מה עוללת לי ולבנות שלנו. כמה כאב, פחד ונזק השארת אחריך. בתפיסת המציאות שלך אתה הקורבן, ואני הייתי הבעיה. מבחינתך היה לך מותר הכול. לשקר, לבגוד, להשפיל, להיעלם, לקחת ממני את מה

"שלוש שנים, אחרי אני כבר במקום אחר"

ששימח אותי, ולשכנע אותי שכל זה בכלל באשמתי. אני עוד זוכרת איך התקשרת לדוד שלי אחרי שהחלטתי להתגרש ממך, והסברת לו שזו בכלל אשמתי שבגדת בי. אפילו אז האבסורד כבר היה כמעט מצחיק. אתה הרמת עליי יד. השפלת אותי מול אנשים. הרחקת אותי מהמשפחה ומהחברים שלי ושכנעת אותי שאף אחד לא באמת אוהב אותי. התווכחת איתי על כל שקל שהוצאתי, בזמן שאתה בזבזת כספים בלי חשבון על החיים שבחרת לנהל מחוץ לבית. גם כשהצבתי גבולות וסירבתי לדרישות שפגעו בי ובערכים שלי, גרמת לי להאמין שאני זו שהורסת את הנישואים. תמיד הצלחת להפוך את המציאות כך שאני אשא באשמה, ואתה תישאר הקורבן.

ואז הגיעה הקורונה. אתה נסעת לחו"ל לחודשים ארוכים, השארת אותי לבד עם ארבע בנות קטנות, ולא טרחת אפילו לומר מתי תחזור. בזמן שאתה בילית מעבר לים, אני שלחתי לך בקשה ליישוב סכסוך והודעתי שאני מתגרשת. פתאום חזרת. לא כי התגעגעת. אלא כי איבדת שליטה. גם אז הצלחת להאשים אותי. אמרת שהרסתי לך את הטיול, שלא יכולתי לחכות, שאני לא מתחשבת. היום אני מבינה שזה תמיד היה אותו דפוס. רק אתה היית קיים בעולם שלך.

גם הגירושים לא היו פשוטים. במשך יותר משנה נאלצתי להילחם כדי להשתחרר ממך. אבל בסופו של דבר ניצחתי. לא אותך. את הפחד שלי. מאז ניתקתי איתך כל קשר שאינו קשור לבנות, וגם הוא מתקיים רק בכתב. ניסית להתקרב שוב ושוב. חיכית ליד הבית, צלצלת בדלת, הצעת חופשות, מסעדות ומפגשים "למען הבנות". אבל אני כבר לא נופלת בזה. לא מתוך נקמה. מתוך הגנה עצמית. למדתי שאדם שהוכיח שוב ושוב שהוא פוגע בי, לא יקבל עוד גישה לחיים שלי. היום, כשאתה מנסה להאשים אותי גם בהתכתבויות על הבנות, אני כבר לא מתווכחת. אני עונה פעם אחת בלבד: "אתה מוזמן לחשוב מה שאתה רוצה. אני יודעת מה האמת." ומשם אני מפסיקה להגיב. כי הבנתי שלא משנה כמה אסביר, אדם שלא לוקח אחריות לעולם לא יבין.

שלוש שנים אחרי, אני כבר במקום אחר. הלכתי לטיפול, למדתי להציב גבולות, למדתי להגיד "לא" בלי רגשות אשם.אני בזוגיות בריאה, שבה אני לא צריכה לוותר על עצמי כדי שיאהבו אותי. חזרתי להיות מי שאני. ואפילו הגוף שלי התחיל להחלים. מחלת המעי שליוותה אותי במשך כל שנות הנישואים נרגעה ונעלמה. אני באמת מאמינה שהגוף שלי הפסיק להילחם ברגע שאני הפסקתי לחיות בפחד. היום אני גם שמחה שהבנות שלנו ראו אותי קמה והולכת. שידעו שלא נשארים במקום שיש בו אלימות, השפלה ופחד. שאפשר לבחור אחרת.

המכתב הזה בכלל לא נכתב בשבילך, הוא נכתב בשבילי. כדי להזכיר לעצמי שהצלחתי, שהרווחתי את עצמי בחזרה. ואם מישהי שקוראת את המילים האלה נמצאת היום במקום שבו אני הייתי, אני רוצה לומר לה דבר אחד:אפשר לצאת מזה. זה קשה, זה מפחיד. אבל בצד השני מחכה חירות שלא ניתן לתאר במילים.

פוסט זה נכתב כחלק מהפרוייקט שלנו זה הסיפור שלי שמטרתו לעזור לנפגעי/ות התעללות נרקיסיסטית לספר את סיפורם ולצמצם את תחושת הבדידות והבושה סביב הנושא.לשיתוף הסיפור שלכן/ם באופן אנונימי כנסו ללינק המצורף:https://forms.gle/RC1BBG4nXBVrNT9k8

היות והנושא רגיש, יש להקפיד על שפה נאותה והימנעות משימוש בשמות מפורשים. נשתדל לפרסם את כל הסיפורים, אם כי יתכנו סיפורים שלא נגיע אליהם עקב ריבוי הפניות.