לחיות את האמת שלי
אני אתחיל דווקא מהסוף. כי גם עכשיו, ברגע שאני כותבת את המילים האלה, זה עדיין לא נגמר. חסמתי את הטלפון, התרחקתי, אבל היא ממשיכה למצוא דרכים להגיע אליי דרך אנשים אחרים. בכל פעם אני אומרת לעצמי שזה נגמר, נהנית מכמה ימים של שקט, ואז מגיעה עוד שיחה שמחזירה אותי לאותו מקום. היא מדברת כאילו שום דבר לא קרה, ואני שוב נשארת עם הכעס על עצמי ועם הפחד מהפעם הבאה.
יכולתי אולי לחיות עם זה, אבל היה גם את אבא.
במשך שנים האמנתי למה שהיא סיפרה לי עליו. רק לקראת סוף חייו הצלחנו להבין יחד שצריך לבדוק כל דבר שהיא אומרת, כי לא תמיד זו האמת. אחרי שהוא נפטר, הכול התפוצץ. בשבעה היא האשימה אותי מול המשפחה, קראה לי "שקרנית פתולוגית" וסילקה אותי. בתוך האבל על אבא, מצאתי את עצמי מתמודדת גם עם השפלה ובדידות.
בכל פעם שניסיתי להתרחק ממנה, היא הפכה פתאום למסכנה או חולה, ואני שוב חזרתי מתוך רגשות אשם. כל הזמן שאלתי את עצמי אם אני טועה, ואם אולי אני מפקירה את אמא שלי.
ואז, במקרה, מצאתי את הטלפון הישן של אבא. רציתי רק לשמוע שוב את הקול שלו, אבל גיליתי שהוא נהג להקליט שיחות. כששמעתי אותן, הבנתי בפעם הראשונה מה באמת התרחש במשך שנים. פתאום כבר לא היה אפשר להכחיש את המציאות. הבנתי שלא דמיינתי, שלא השתגעתי, ושכל התחושות שליוו אותי היו אמיתיות.
גם בימים אלה זה עדיין לא באמת נגמר.
אבל היום אני כבר יודעת את האמת. ואני יודעת שהדבר הכי גדול שאבא השאיר לי אחריו לא היה רק הזיכרון שלו, אלא גם היכולת להפסיק לפקפק בעצמי.
פוסט זה נכתב כחלק מהפרוייקט שלנו זה הסיפור שלי שמטרתו לעזור לנפגעי/ות התעללות נרקיסיסטית לספר את סיפורם ולצמצם את תחושת הבדידות והבושה סביב הנושא.לשיתוף הסיפור שלכן/ם באופן אנונימי כנסו ללינק המצורף:https://forms.gle/RC1BBG4nXBVrNT9k8
היות והנושא רגיש, יש להקפיד על שפה נאותה והימנעות משימוש בשמות מפורשים. נשתדל לפרסם את כל הסיפורים, אם כי יתכנו סיפורים שלא נגיע אליהם עקב ריבוי הפניות.
תגובות