מילדות בצל טראומה לבניית חיים חדשים

אני הבכורה מבין ארבעה אחים. כשהייתי בת שלוש עשרה וחצי נולדה אחותי הקטנה, וחצי שנה אחר כך אבא שלי נפצע קשה בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי.

מאותו רגע, כמעט בלי ששמתי לב, הפכתי להיות אחת הדמויות ההוריות בבית. הייתי מוציאה את אחותי מהגן, מכינה לה ארוחות, עוזרת לה בשיעורי הבית, מטפלת בה ודואגת לה. במקום להיות ילדה, הפכתי למי שמגדלת ילדה אחרת.

במקביל, אני עצמי גדלתי בבית של פחד.

כבר בילדות חוויתי אלימות קשה מצד אבא שלי, והיא רק החריפה עם השנים. אני זוכרת גם אלימות פיזית קשה, אבל יותר מכל אני זוכרת את האלימות המילולית והרגשית שנמשכה שנים. העלבונות, ההשפלות, התחושה שאני אף פעם לא מספיק טובה. המילים האלו ליוו אותי לאורך כל גיל ההתבגרות ועד שעזבתי את הבית.

היום אני מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת. אני נמצאת בטיפול, משתקמת, ולומדת לאט לאט לבנות את עצמי מחדש.

הסיפור שלי הוא הסיפור של ילדה שנפגעה בתוך הבית שלה, ושלמרות הכאב, המשיכה לשתוק במשך שנים.

שואלים אותי לפעמים איפה אמא הייתה. אמא ניסתה להגן עליי, אבל לא תמיד הצליחה. הם עדיין נשואים, ואני מאמינה שגם היא חיה בתוך מציאות מורכבת משלה.

"הסיפור שלי הוא הסיפור של ילדה שנפגעה בתוך הבית שלה, ושלמרות הכאב, המשיכה לשתוק במשך שנים."

היום, בגיל שלושים וחמש, הדבר שהכי כואב לי הוא לא רק מה שעברתי, אלא ההשלכות שנשארו איתי. אני עדיין מתקשה לבטוח בגברים, ועדיין לא הצלחתי לבנות את הזוגיות שאני כל כך מייחלת לה. כשהגבר הראשון שאמור היה להגן עלייך הוא זה ששובר אותך, קשה מאוד להאמין שאפשר יהיה להרגיש בטוחה שוב.

ועדיין, אני לא מוותרת.אני ממשיכה בטיפול, ממשיכה להחלים, ומאמינה שיום אחד אצליח לבנות לעצמי חיים אחרים. חיים שיש בהם ביטחון, אהבה ושקט. כאלה שלא הכרתי בילדותי.

פוסט זה נכתב כחלק מהפרוייקט שלנו זה הסיפור שלי שמטרתו לעזור לנפגעי/ות התעללות נרקיסיסטית לספר את סיפורם ולצמצם את תחושת הבדידות והבושה סביב הנושא.לשיתוף הסיפור שלכן/ם באופן אנונימי כנסו ללינק המצורף:https://forms.gle/RC1BBG4nXBVrNT9k8

היות והנושא רגיש, יש להקפיד על שפה נאותה והימנעות משימוש בשמות מפורשים. נשתדל לפרסם את כל הסיפורים, אם כי יתכנו סיפורים שלא נגיע אליהם עקב ריבוי הפניות.