הקשר שחנק אותי

*** זה הסיפור שלי ***

אני בן 20. רק בשנים האחרונות הבנתי עד כמה מסלול החיים שלי היה שונה מזה של אחותי הגדולה.

אני כותב את הסיפור שלי בעיקר בשביל גברים אחרים. כדי שידעו שגם מערכות יחסים משפחתיות יכולות להיות רעילות, ושגם גברים יכולים להיפגע ממניפולציות רגשיות, שליטה וניצול.

אחותי מתמודדת עם סכיזופרניה, וחשוב לי לומר כבר בהתחלה שהמחלה עצמה אינה הסיבה שבגללה ניתקתי איתה קשר. ההחלטה שלי נבעה מדפוסי ההתנהגות שפגעו בי לאורך שנים.

כשהיינו ילדים עשינו הכול יחד. טיילנו, ציירנו, בישלנו, אפינו ויצרנו. היא תמיד ידעה להפוך גם את המאכל הכי פשוט למשהו מיוחד. מבחוץ זה נראה כמו קשר קרוב ומיוחד.

היא גם נתנה הרבה. מתנות, פינוקים, כסף קטן, אוכל והפתעות. במשך שנים פירשתי את כל זה כאהבה.

אני מצידי השתדלתי להחזיר לה מכל הלב. עזרתי לה בכל מה שיכולתי, התפללתי עבורה כשהייתה חולה, ותמיד לקחתי אחריות. היום אני מבין שהתנצלתי גם על דברים שלא היו באחריותי, ולעיתים אפילו על דברים שהיא עצמה עשתה. בתיכון לא הבנתי מה קורה סביבי. אבל הגוף שלי כבר ידע.

הרגשתי עייפות קיצונית, תסכול וכעס שלא ידעתי להסביר. כאדם דתי פירשתי את התחושות האלו כחולשה רוחנית שלי, והאמנתי שאני פשוט צריך להשתפר. רק שנים אחר כך הבנתי שהגוף שלי ניסה להזהיר אותי.

ככל שהתבגרתי, רציתי יותר פרטיות, יותר עצמאות, יותר זמן לעצמי. אבל כל ניסיון להציב גבול נתקל בהתנגדות. היא תמיד הצליחה לשכנע אותי שהיא רק רוצה לעזור, ושאני זה שמגזים. לא פעם מצאתי את עצמי מרגיש אשם רק בגלל שרציתי להיות לבד, לנוח או להשקיע בחיים שלי.

כשיצאתי ללמוד במסגרת חדשה, התחיל השינוי. פתאום גיליתי שאנשים אחרים מכבדים את הזמן שלי. שאף אחד לא מצפה ממני להיות זמין בכל רגע. שאף אחד לא גורם לי להרגיש אשם כשאני אומר "לא".

רק אז התחלתי להבין שהקשר שהיה לי עם אחותי לא היה רגיל. לאט לאט שמתי לב לעוד ועוד דברים שנראו לי בעבר טבעיים. היא ציפתה שאמתין לה שעות. היא גרמה לי להרגיש שאני חייב להקדיש לה זמן גם כשלא רציתי.

היא השתמשה שוב ושוב באותם משפטים. "הביטחון העצמי שלך נמוך.", "אתה תמיד עייף.", "אתה מתייחס אליי כמו מטרד.", "אתה רק מצדיק את עצמך."

גם אם אדם מתמודד עם קושי נפשי, כאב גדול או מחלת נפש, זה לא נותן לו זכות לפגוע באנשים שסביבו.

כל פעם מחדש יצאתי מהשיחה בתחושה שאני הבעיה. היום אני מבין שאלו היו מניפולציות. בשלב מסוים הרגשתי שהקשר כבר לא דומה ליחסים בין אח לאחות. הרגשתי שהיא מצפה ממני להיות זמין עבורה באופן מוחלט, כאילו אין לי חיים משלי. לא ידעתי להסביר את התחושה הזאת אז. רק ידעתי שהיא חונקת אותי. בסופו של דבר נותק הקשר בינינו. בפעם הראשונה עוד הרגשתי צער גדול, אבל גם הקלה עצומה. אחרי זמן מה חזרנו לדבר, בתקווה שהפעם יהיה אחרת. אבל הכול חזר. ואפילו החריף. בניתוק השני כבר הבנתי. הבנתי שהקשר הזה פוגע בי.

הבנתי שאני לא יכול להציל אדם שלא רוצה להשתנות. והבנתי שאני חייב לבחור בעצמי. היא ניסתה ליצור איתי קשר שוב. בפעם הראשונה עמדתי על שלי ואמרתי לה שהיא לא עוזרת לי, אלא פוגעת בי. בפעם השנייה כבר לא פתחתי את הדלת. מאז אני מתמקד בהחלמה שלי. לאט לאט הבנתי שכאשר הפסקתי לשתף פעולה עם הדפוסים האלה, היא פשוט איבדה עניין. היום אני יודע להגן על הגבולות שלי. אני יודע שהעזרה האמיתית היא לא זו שמייצרת תלות, אלא זו שמאפשרת לאדם לצמוח. והמסר הכי חשוב שאני רוצה להעביר הוא זה:

גם אם אדם מתמודד עם קושי נפשי, כאב גדול או מחלת נפש, זה לא נותן לו זכות לפגוע באנשים שסביבו.

אפשר לבחור בחמלה. אבל חמלה אינה מחייבת להישאר בקשר שפוגע בך.

היום אני כבר לא מטיל ספק בעצמי. אני יודע מי אני. אני יודע מה עברתי. ובעיקר, אני יודע שמותר לי לבחור בחיים שיש בהם שקט, גבולות וכבוד.

פוסט זה נכתב כחלק מהפרוייקט שלנו זה הסיפור שלי שמטרתו לעזור לנפגעי/ות התעללות נרקיסיסטית לספר את סיפורם ולצמצם את תחושת הבדידות והבושה סביב הנושא.לשיתוף הסיפור שלכן/ם באופן אנונימי כנסו ללינק המצורף:https://forms.gle/RC1BBG4nXBVrNT9k8

היות והנושא רגיש, יש להקפיד על שפה נאותה והימנעות משימוש בשמות מפורשים. נשתדל לפרסם את כל הסיפורים, אם כי יתכנו סיפורים שלא נגיע אליהם עקב ריבוי הפניות.