17 שנים של נישואים אליו מחקו אותי.
הייתי כבויה, עצובה, מרצה, מקשיבה, מכילה, שותקת.
הרגשתי שאני מתנהלת לבד בחיים, החל מטיפול בילדים, קניות, ניקיון ,פרנסה. ובעיקר תומכת בו, בנפילות שלו בשיגעונות שלו, בעצב שלו, בהתמכרות שלו. ערפד אנרגיה קבוע וצמוד.
יצאתי ללימודים בשביל הנפש, בשבילי. שם פגש אותי ערפד אחר, הריח את הייאוש, העצבות והריקנות ולא הרפה. החוקי זיהה מיד שמשהו קורה. תוך חצי שנה הייתי עם גט, מבולבלת ועצובה יותר, עם ערפד חדש (שהיה נשוי), שנצמד חזק הבטיח הבטחות, שלט ביד רמה וניסה בכל דרך (כולל מין) להפוך אותי לשלו.
הקשר התחיל בתמיכה מוחלטת, הקשבה, רומנטיקה, הבטחות ש"אני עוזב הכול ובא לחיות איתך", "אני דואג לך", "אני פה בשבילך כל שעה", אבל לאט לאט ניתק אותי מכולם. כל פעם שניסיתי ללכת ממנו ולהיפרד, הוא לא איפשר זאת והתעקש, הודעות וטלפונים כל היום, כל דקה ופגישות בכל הזדמנות. הוא חי חיים כפולים עם מניפולציות אין סופיות.
תוך כדי אני מנסה להתאושש, אבל הולכת ושוקעת בדיכאון ומגיעה למצב בו אני רוצה למות. אוספת עצמי בשארית כוחותיי לוקחת כדורים ומנסה להמשיך לתפקד ולגדל את ילדיי ולהמשיך לעבוד. הוא מצדו ממשיך - חינוך מחדש, עונשים, סנקציות, השפלות. אלה היו חיי כמעט 4 שנים כשהשנה האחרונה הייתה רק התעללות והתרחקות. הוא טען שהרסתי לו את נישואיו, שהוא היה שק האגרוף שלי.
בשנה האחרונה התלות שלי בו גברה, התחננתי, בכיתי. הוא היה נשאר ואומר שהוא אוהב אותי ולכן הוא נשאר אבל שהוא לא יכול לסלוח לי.
רציתי למות, הרגשתי שההתמוטטות קרובה יותר מתמיד. ההתפרצות שלי התרחשה בשיחת טלפון איתו, בה בשניות נפתחה מריבה ושוב בפעם האלף ספגתי האשמות, השפלות וקללות ואז ניתוק וחסימה.
זה היה השלב בו לראשונה בחיי הסרתי את הכפפות והגבתי. הפסקתי להיות "אסקופה נדרסת", הוצאתי הכול, איימתי בטלפון לספר לאשתו, גידפתי, קיללתי הוצאתי הכול. ומאז נעלמו עקבותיו.
ימים של בכי עברו עליי וכאב בלתי נתפס. והיום חצי שנה אחרי, אני מטפלת בעצמי ומתמודדת עם פצעי ילדותי. חזרתי לנשום לאט ובזהירות. ישנם ימים בהם אני מתגעגעת להרגשה שהייתי נאהבת ומזכירה לעצמי שזאת הייתה אשליה.
מתחזקת באהבה עצמית ומבינה שהאושר שלי מתחיל ונגמר בי ולא בגבר.