לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להוסיף סיסמת נעילה לטלפון, כי עכשיו, סוף סוף, מותר.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להתרגש כמו ילדה קטנה מלפתוח ווטסאפ באמצע הלילה, סתם כי זה מותר ואין מי שיעקוב אחרי ה"נראתה לאחרונה" שלך ויאשים אותך במשהו בגלל זה.

זה לקרוא הודעות בטלפון גם במהלך הלילה, בשעות פחות "שגרתיות" ואפילו לכתוב לחברה, בלי הפחד להידרש להסביר עם מי את מתכתבת שאת זמינה בשעות כאלו.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה לזנוח את הטקסים של הנחת הטלפון ליד המיטה במיקום מסוים, בזווית מסוימת, עם תשומת לב לאפליקציה האחרונה אליה נכנסת, כדי שתוכלי לבדוק בבוקר אם בשעות שהצלחת לישון, הטלפון שלך עבר חיפוש וחיטוט.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להפסיק לאט לאט לחפש את מערך הבילוש סביבך - מצלמות נסתרות, מכשירי הקלטה, אנשים שמקשיבים לך, אחרי שמצאת כאלו בבית ועל הרכב שלך וחשבת על כל מקום שאת נוסעת אליו, אם זה בסדר מבחינת המסלול וההסבר למה היית דווקא שם. וכל אלו כשאין לך בכלל שום דבר להסתיר, לא עשית שום דבר רע, לא שיקרת, לא הסתרת, לא בגדת, לא דיברת מאחורי הגב, לא שיתפת אף אחד מה קורה בפנים. אך התרגלת כל כך להיות אשמה בכל דבר, גם כשהעובדות הן שאת לא, את כבר יודעת שתמיד אפשר לחפש שם משהו תלוש כדי להתעמת איתך לגביו, להאשים אותך במשהו שלא קיים, אך עדיין תדרשי להסביר את עצמך.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להבין שאת בסדר. שאם מתייחסים אליך כאשמה – לא אומר שאת אשמה. זה להבין שאין ולא היה לך מעולם מה להסתיר. לחיות בפחד "להיתפס" ולהיות "אשמה" – זה לא כי יש מה לתפוס או במה להאשים, אך הפחד היה נוכח שם תמיד ואיתו משנה הזהירות והקטנה של עצמך. שרק לא יכעס, שרק לא אעשה משהו שהוא יחליט לפיו שאני אשמה, שרק לא.

מזמן למדת שלשחק לפי החוקים, להיות אדם ערכי, מוסרי או טוב, לא עוזר לך מול המתעלל שלך. הוא יסביר לך שלהיות טובה זו תכונה רעה, אחת ממגרעותייך הרבות, ושאליו את בכלל לא טובה –את אשמה.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה לישון סוף סוף לילות שלמים, שינה עמוקה ורגועה. זה להצליח להירדם ולא לשכב בשקט ולהקשיב לנשימות שלו, לנסות להבין אם הוא ישן. זה להפסיק לתהות על מה הוא חושב ובאיזה שלב יזרוק לך משהו ויתחיל ויכוח. או להבין שאולי הוא ממתין שאת תירדמי כדי לקום ולבלוש אחריך. זה לחשוש להירדם לפני שאת שומעת את נשימותיו מתרככות ולהבין שנרדם ואת יכולה לשחרר מעט ולישון, וגם אז לחשוש שמא תירדמי בכיוון לא נכון- עם הגב אליו ואז יטען שאת מתעלמת ומפנה גב (למרות שהוא עושה זאת קבוע. לך אסור. זה פוגע בו). לא קרוב מדי עם הפנים כי אולי ריח הפה שלך לא טוב וזה יפריע לו, לא רחוק מדי. גם כשאת ישנה את עושה משהו לא טוב שמבחינתו נועד לפגוע בו, אז את מתנצלת על פעולות שעשית כשישנת, מבטיחה לשים לב (אבל איך שמים לב מתוך שינה? פשוט לא ממש ישנים).

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה לגלות שכל ה"טיקים" שלך נעלמים, המצמוץ הבלתי נשלט, המשיכות באף, בכתפיים. לא בבת אחת, הם נמסו שכבה אחר שכבה עד שהבחנת בהעדרם. להבין שהם עוד ממתינים שם ברקע ושבים לבקר אותך בתקופות של אינטראקציה אינטנסיבית איתו או כשצפויה כזו.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להתמודד מפעם לפעם עם פיסות מידע שקופצות לך עמוק מתוך עולמות ההדחקה ולנסות להבין אותם. שמות, סיטואציות, דברים שנתקלת בהם והעידו על חייו, על שקרים שסיפר לך, על מציאות חלופית. פיסות מידע שהבנת כבר אז שעליך לשים אותם בצד ולא העזת לשאול לגביהם כי ידעת שבסוף הוא ימצא דרך לסובב אותם כך שהכעס יופנה כלפייך.

התעלמת, לא התעמקת, לא חפרת, אפילו סיפרת לעצמך סיפור חלופי שמאפשר להתמודד איתם, כמו אדם שמבין שמתכננים לו מסיבת הפתעה והוא נמנע מלרחרח כדי להנות מההפתעה - אך בדיוק להיפך. עדיף לא לדעת את האמת. היא תכאיב לך. היא תגרום לך לרצות לשאול אותו והוא יעוות את המציאות, יסביר שאת מדמיינת, משוגעת, ממציאה, יחליף את הנושא למשהו שולי וטיפשי אחר ויטען שהוא בעצם זה שאמור לכעוס עליך.

זה להבין שפיסות המידע האלו שצפות מפעם לפעם – יישארו כנראה לתמיד כנעלם, קצה חוט משוחרר שלא ניתן להתחקות אחריו.

ובאופן דומה להתמודד עם הבלחות מן המודחק של רגעים של כאב, של סיטואציות שאת זוכרת כמה פרטים כלליים לגביהם, אך לא מה היה שם באמת. את זוכרת תחושה, כאב לב, עצב גדול, השפלה, אך לא את המילים עצמן. את זוכרת את המקום והזמן ואת הבכי, אבל לא את הסיבה ומה קרה.

את זוכרת שאמרת לעצמך שאלו המילים הכי כואבות שאדם יכול להגיד לאחר, להגיד לזוגתו, להגיד לאדם שהוא אוהב, מחבב, מעריך, להגיד לך, אבל את לא זוכרת אותן. מנגנוני ההגנה שלך עבדו כל כך טוב בלשמור עליך ולאפשר לך לשרוד ולתחזק חיים "נורמליים" כלפי חוץ, ששכחת את תוכנן כבר בימים או בשעות אחרי שנאמרו, בלתי ניתנות להכלה, ננעלות בתיבת ההדחקה.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה לשמוח כשאת מוצאת בדיעבד הוכחות לרומנים שניהל מאחורי גבך, לשקרים שסיפר, לחיים כפולים, כי למצוא הוכחות מסביר לך שלא היית משוגעת, לא דמיינת. שגם אם לא התעמתת איתו, הדחקת ושמת בצד וגם במקרים בהם כן העלית שאלות והוא התנפל עליך וסובב הכל נגדך, ערער את כוח השיפוט שלך וגרם לך לפקפק בעצמך ובמציאות – לא היית סתם פרנואידית משוגעת, זה היה, זה קרה, לא דמיינת וזה משמח כל כך שאת אפילו לא נעלבת מהעובדה שבגד בך.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להסתובב בבית בנוח בפיג'מה בלי שמישהו יסביר לך שאת מוזנחת (וזה לא משנה אם הרגע הורדת את האיפור, את הבגדים היפים, את הנעליים, את העקבים, ורצית להתרווח בבית שלך).

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להרגיש בנוח בלי בגדים, עירומה, בלי לחשוש מהמבט השופט שקורא לך שמנה ולא מושכת, אם במילים ואם במבט הביקורתי והמבטל שרק את מכירה. להתבייש בגוף שלך מול האדם שאמור לאהוב אותך, גם ברגעים בהם את מרגישה טוב עם עצמך, כשעשית המון ספורט, כשרזית, או סתם כי קמת עם תחושה טובה לגבי עצמך ולהבין ממנו, במילים מפורשות או במבט שמזכיר את המילים המפורשות הקודמות שאת לא. לא מושכת, לא שווה, שמנה, סתמית, חלשת אופי שכמוך, שלא מתמודדת עם "בעיות ההשמנה" שלך (כפי שנהג לתאר את התמודדותך מול המשקל, גם מול אנשים זרים לגמרי) ולהסביר לך "שאת עושה לו את זה דווקא כי את יודעת שזה מפריע לו". את משמינה כדי לפגוע בו. מאידך, זה לזלזל בכל תהליך הרזיה, תזונה בריאה או תכנית מותאמת שלקחת על עצמך. לזלזל באוכל בריא שאת מכינה לילדים ולך, לבטל את זה מולם ב"שטויות, הם לא שמנים" כשבכלל לא דיברת על השמנה אלא על תזונה בריאה עבורם החשובה כל כך לילדים.

זה לזלזל בספורט שאת עושה, גם אם את מתאמנת 5 פעמים בשבוע.

זה לענות בביטול למאמנת שלך שמשוויצה בך באמצע אימון ואומרת לו "תראה כמה חזקה אשתך!" באמירה ש"אישה לא צריכה להיות חזקה".

זה להבין שנים אחרי כמה משמעות יש בהערה הזו.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להתאמן כדי להיות חזקה ולא רק חטובה מבלי להתנצל על כך, רק כי זה עושה לך תחושה נהדרת.

זה לא להיות מוקטנת, ממושמעת וחלשה, אלא את. פשוט את. חזקה, חלשה – בלי הגדרות.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה לזכור שאת אוהבת שמלות, שהן משמחות אותך וגורמות לך להרגיש נשית וקלילה ולא להגלות אותן מהארון, כי הוא לא אוהב שאת לובשת שמלה ומסביר לך שזה לא מחמיא, שזה מוגזם, שהוא פשוט מעדיף כשנשים מתלבשות צנוע יותר, שהמחשוף שלך מיותר, לא כי הוא מתחסד לדבריו, זה פשוט לא יפה. זה לא יפה לך.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה לשכב בנחת על הספה ולקרוא ספר או לראות סדרה בנטפליקס או סתם להקשיב למוזיקה מבלי לקפוץ לעמידה כשהוא מגיע, כשהרכב שלו נכנס לחצר, ולהתחיל לעשות משהו כלשהו, שרק לא יגיד משהו על זה שאת לא עושה כלום וסתם יושבת על הספה (ולא משנה אם עבדת היום וגם דאגת לילדים ובישלת ועשית קניות וניקית והסעת את הילדים והחזרת ועזרת להם עם השיעורים והמבחנים וכו' עד עכשיו).

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להרגיש בנוח בבית שלך.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה לקחת החלטות בעצמך ולגלות שזה ממש אפשרי ובסדר, שאת יודעת לבד ויכולה לסמוך על עצמך, למרות מה שחשבת ולמדת שם.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להבין שאת דווקא יודעת לבשל לבד, לנקות לבד, לשלם חשבונות לבד, לארגן את החיים לבד, לתקוע לבד מסמרים בקיר, להרכיב לבד רהיטים, לפתוח לבד סתימות בכיור ובשירותים, לתקן לבד את התקלה במכונת הכביסה וכשצריך – להזמין לבד איש מקצוע שיטפל בה, ללכוד לבד עכברים ולבד להיפטר מהם, להתווכח לבד עם נציגי שירות כשנופלים האינטרנט או הכבלים ולהצליח לטפל בהכל, להחליף לבד נוזל שמשות ברכב, לקחת לבד את הכלב הפצוע לווטרינר חירום, לנהוג לבד עד אילת, עד החרמון או עד לאן שאת רוצה, להשקות לבד את הגינה. זה להבין ולגלות כל יום עוד ועוד דברים שאת ממש יודעת לעשות בעצמך, מבלי להסתמך על כך שהוא "יעשה אותם טוב יותר" ו"את לא מסוגלת" – לא מסוגלת בכלל ולא מסוגלת בלעדיו.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להיות חולה ולהבין שכל כך רבה יותר קל להיות לבד ולטפל בעצמך, מאשר להיות לבד בתוך "יחד" בו את ממשיכה לקוות שהוא ידאג לך, יטפל, יחוש אמפתיה ולא יברח ממך עד שתבריאי, יטיף לך שהכל בראש ויספר לך ולכולם שאת סתם מתפנקת (גם אם הרגע יצאת מניתוח, את מחוברת למכשירים, לקטטר, לאינפוזיות ועניינים, אך מבחינתו את סתם עושה עניין ולא מתעקשת מספיק שישחררו אותך, לעומת שכנה לחדר שלדבריו עברה ניתוח קשה יותר אבל לא מתפנקת כמוך).

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה לנהל שיחה עם אנשים ולהבין שהם באמת מקשיבים, באמת מתעניינים ולא קוטעים את דברייך באמצע משפט במעבר חד לנושא אחר שמעניין אותם כדרך להגיד "זה ממש לא מעניין מה שאת מספרת לי". זה שהאיש שמולך לא יסביר לך שכל מה שיש לך להגיד, לשתף, לספר פשוט לא רלוונטי או "כמה אפשר לדבר על זה" או "זה פשוט לא מעניין" אחרי שדיברת פחות מ-3 דקות על משהו.

לצאת ממערכת יחסים מתעללת זה לא לספור לעצמך כמה זמן דיברת ולהתחייב לכך שזה היה פחות מ-3 דקות.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה שכולם מופתעים שעזבת. שנפרדתם.

אתם הזוג המושלם, הנוצץ, ה"מגניב", האידיאלי.

זה להבין כמה טוב החזקת את המצג הזה בפני העולם, כמה עבדת קשה להסתיר, להסוות, לכסות, לחייך, להתגאות, להסביר ש"הכל בסדר" גם כשממש ממש לא.

זה להבין כמה קשה לאנשים להבין מה זו התעללות נפשית, בה הפצעים והחבורות הם על הנפש ולא על העור ולמרות שקשה לראות אותם, הם שם, הם כואבים והם מנהלים אותך.

זה להבין שאפילו לך קשה להאמין שאת היית באחת כזאת. שזה הסיפור שלך ולא כתבה שקראת בעיתון. שהוא כזה. שמאחורי הכריזמה, הקסם האישי והמצליחנות, עומד אדם שמקטין אותך על בסיס יומי, עד שכבר שכחת אם יש בך כל ערך. ששנים נלחמת להיות משהו אחר בשבילו ואף פעם זה לא הספיק, עד שכבר לא ידעת מי הוא מצפה שתהיי הפעם או אם הישגיך שנמחים במחי יד על ידיו בביטול, בכלל היו קיימים.

זה להבין כמה שלמדת לפקפק בעצמך, באינטואיציות שלך, במציאות שאת רואה מולך (כשמי שמולך מעוות את המציאות וחוזר על אותה מציאות חלופית שקרית, בזמן שאת מעולם לא תתווכחי איתו).

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להבין שלאנשים קשה להבין מה זה לצאת ממערכת יחסים כזו, וזמן ההחלמה מהם הוא ארוך ומפותל כי את כבר לא זוכרת מי את ואיזה ערך יש בך, מי היית פעם ואיפה את נמצאת מתחת לכל שכבות האשם שהוא הדביק לך, שכבות ההנמכה, הזלזול, ההפחדה. שזו לא סתם "עוד פרידה" או "עוד גירושין" ואיכסה כמו כולם.

זה להבין כי חלק מהקושי של הסביבה להבין היא המניפולציות שהוא הפעיל עליהם בזמן הזוגיות שלכם. זה לגלות בדיעבד, אחרי שברחת משם, איך במסווה של אהבה ודאגה פנה אל חברות שלך, אל הורייך, אל משפחתך וביקש מהם לסייע לך. איך התאים את הסיפור לדמות אליה פנה איך לכולם סיפר שהוא דואג לך, שאת במצב קשה, דיכאונית, אבודה, לא מוצאת את עצמך, לא יוצאת מהבית, משמינה, אפילו אובדנית. ואנשים שמכירים אותך בתור אדם חייכן ומלא שמחת חיים מתרגשים מהאמפתיה שבן זוגך רוכש לך כשהוא מבקש את עזרתם ולא עוצרים רגע לברר – לעזור לך במה? האם זה באמת המצב שלך?

בדיעבד את גם מבינה שאם כל העולם חושב שאת דיכאונית וצריך לעזור לך- את עוד עלולה להאמין לנרטיב הזה שנתפר למידותייך ולהתחיל לחשוב שאולי את לא בסדר, עד שבמזל, אשת מקצוע מנערת אותך מהמניפולציה ואז, כשעינייך פקוחות, את רואה גם את הפנייה לכל הסובבים אלייך ואת הדימוי שיצר לך.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להבין ששנים את עומדת מאחוריו, משבחת אותו בפני כולם, מבטלת גם את עצמך כדי לפנות לו מקום מול אנשים, שוודאי שכל אלו מתקשים להאמין שההערצה בה תיארת אותו היתה כדי לשמור על עצמך, כי אם הוא מרגיש טוב עם עצמו, הוא פחות זקוק לפגיעה בך כדי להתחזק.

זה להבין שכנראה יכחיש לעולם שכך נהג ועדיין נוהג בך. שהוא מכיר היטב את הנקודות הכי פגיעות שלך ומה יגרום להן לדמם.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להבין שאת לא זוכרת מה זה להיות בתוך מערכת זוגית שיש בה אהבה. לא זוכרת מהי אהבה זוגית שלא תלויה ב"תפקיד" שלך או בניסיונות להשתפר, להשתנות, להתכווץ לגודל המתאים, כדי לנסות לקבל אהבה מבן הזוג שלך. לא זוכרת אם יש זוגיות המבוססת על חברות, על הכלה, אמפטיה, פרגון או חום.

לצאת ממערכת יחסים עם התעללות נפשית – זה להבין שגם שנה אחרי, רעש של מנוע כמו שהרכב שלו משמיע, עדיין מקפיץ אותך, גם כשאת גרה בבית אחר, בחיים אחרים, במבצר הפרטי שבנית לעצמך, רעש המנוע הזה משנה לך את גובה הדופק, עוצר לרגע את קו המחשבה, נדרך.

כבר לא אמורה לפחד.

ועדיין.