הכרנו בתנועת נוער, הוא היה חבר טוב מאוד של האקס המיתולוגי מהתיכון.
אחרי כמה שנים פגישה מקרית בצבא הובילה להתכתבות בהודעות ומשם למפגשים.
תמיד הייתה לי התחושה שהוא מתבייש בי ולא רוצה לצאת איתי החוצה, אבל מאחר וגם אני לא התגאיתי בזה שאני יוצאת עם חבר של האקס, זרמתי עם ההסתגרות שלנו מהעולם.
בהתחלה הוא היה מרשים וחכם, הוא מאוד הצחיק אותי ונתן לי את התחושה שאני מיוחדת ושהוא לא יצא עם כל אחת.
בעקבות זה, לצערי, הוא היה הגבר הראשון שבטחתי בו וסיפרתי לו שיש לי כאבים ביחסי מין, עד מצב שכרגע אני לא יכולה לקיים יחסי מין מלאים.
בהתחלה הוא ניחם אותי והצטער בשבילי שזה המצב שלי, אבל לאט לאט הוא התחיל לגרום לי להרגיש שאני לא בסדר בגלל שאני לא יכולה לשכב. הוא היה גורם לי להרגיש אשמה שהוא נשאר לא מסופק ולכן הייתי מרצה אותו.
כשהייתי בימים יותר חזקים, הייתי אומרת לא על דברים שלא רציתי לעשות. בתגובה הוא היה מזכיר לי שאף אחד אחר לא ירצה מישהי שאי אפשר לשכב איתה, הוא היה יורד על המשקל שלי ומבקש ממני להשאיר את החולצה עליי כי הבטן שלי מביישת אותו.
אחרי כל ריב גדול בנינו הוא היה מתנצל ואומר על עצמו שהוא מטומטם ושאני היחידה בעולם שמבינה את הטירוף שלו. הוא היה מזכיר לי כמה אני מיוחדת.
בזמנים כאלה שהייתי מתנגדת ממש חזק לדבר כזה או אחר הוא פשוט היה שואל אותי את אותה שאלה שוב ושוב ושוב עד ש'לא' היה הופך ל'כן'.
יום אחד העזתי לשאול אותו בטלפון למה אנחנו עושים דברים שאני לא רוצה והתשובה שלו הייתה שאני ילדה גדולה ושיכולתי להגיד לו לא.
היום אחרי מספר שנים של טיפול אני יודעת להגיד שלא יכולתי להגיד לו לא, שהוא לא השאיר לזה מקום. שהוא גם פגע בי וגם גלגל עליי את האחריות על הפגיעה.