הנורות האדומות היו שם כבר מההתחלה

עברו רק שלושה חודשים מאז עשיתי את ההחלטה לקום ולעזוב.

גם עכשיו עדיין אופפת אותי תחושה של חלום רע, כשבעצם ההבנה היא, שכל מה שעברתי הוא אוסף של שקרים במסווה של חיים אידיאליים.

הכרתי אותו לפני כ 15 שנה, הייתי צעירה ולאחר מערכת יחסים אלימה פיזית. הוא היה כריזמטי בצורה בלתי רגילה, אוהב ותומך מהרגע הראשון. חשבתי שזכיתי לתיקון.

בדיעבד, הנורות האדומות היו שם כבר מההתחלה, אך לא ידעתי לזהות אותן: הוא היה קנאי בצורה קיצונית, נטה להתקפי זעם, לא היה נאמן אליי (גיליתי רק אחר כך). לכל דבר חריג היה הסבר הגיוני. הוא היה יכול לשאת מולי נאומים שנמשכו שעות ארוכות, על מנת להסביר את עצמו ואת עברו: הילדות הקשה והמתעללת, פוסט הטראומה מתקופת הצבא, הנשים מעברו שהיו כולן שקרניות ופסיכופתיות. האמנתי, לא חשבתי לרגע שמישהו ימציא לפרטי פרטים חיים שלמים שכולם שקר.

התחתנו, הבאנו שני ילדים. במהלך כל אותן שנים ישבתי בבית, הוא העדיף שלא אצא לעבוד. התחלתי לאבד בהדרגה את כל חבריי ואפילו משפחתי התרחקה ממני (הוא אסר עליהם לבקר כשהיה בבית ונאלצתי להזמינם בסתר כשיצא לעבודה).

לעומת זאת, הוא בנה קריירה משגשגת, התפרסם ורכש מעריצים רבים, וכן, גם מעריצות. גיליתי אין-ספור רומנים, הבאתי הוכחות ועדיין הוא הצליח לתעתע בי, שאני הוזה, שזו אשמתי. בהתחלה העדפתי להאמין, בשלב יותר מאוחר העדפתי להתעלם למען הילדים.

אי אפשר לומר שהיתה אלימות פיזית כלפי. היו התקפי זעם מפחידים מאוד, חפצים נשברו בבית באופן תדיר. היו צעקות מקפיאות דם. בתקופות האלה, הילדים ואני התהלכו בבית על קוצים. היו גם תקופות רגועות יותר של חיים "נורמליים", אך אפשר לכמת אותן למספר באמת שולי.

בשנה האחרונה עברנו כמה משברים גדולים. הקורונה השביתה אותו מהעבודה, דבר שיצר התקפים תדירים ומפחידים יותר, וכן אני עברתי כמה מקרי מוות במשפחה. לאחר הלוויה מסוימת, שהיתה קשה לי במיוחד ובה נתמכתי על ידי בני משפחתי, הוא אמר שהמשפחה שלי חולנית, הם מנסים לשלוט עליי ולהרחיק אותי ממנו. זה הדליק אצלי נורה בוהקת. לא היתה בו עוד שום אמפתיה והוא לא ניסה להסתיר זאת. לאחר מכן, הוא התחיל להפנות את התקפי הזעם שלו כלפי הילדים וזה כבר היה הדבר שגרם לי להחליט לשים לזה סוף.

ביום הפרידה נעזרתי במכרים על מנת לבשר לו את שהחלטתי. הוא איים להתאבד, איים לרצוח אותי, שבר חפצים רבים בבית ועזב. לאחר שאיים לרצוח אותי בשנית, כבר הוזמנה משטרה (דווקא על ידי משפחתו), אך הוא שוחרר במקום ואני נאלצתי לברוח מהבית עם הילדים לכמה ימים. למשך חודש היה שקט ואז הוא חזר וביקש לראות את הילדים. גיליתי שבזמן שנעלם עבר לגור עם בת זוג חדשה, שהכיר עוד לפני הפרידה. ברגע שמצא את הקורבן הבא, חזר להיות כמו בתקופה שהכרנו.

כרגע אני נמצאת כמעט לבד לגמרי. נתמכת כלכלית על ידי משפחתי, אך לא נתמכת נפשית. המאבק ההישרדותי הוא עצום, אך כל זה שווה את היציאה מהגיהינום בו חייתי. מאבק הגירושין עוד לפניי ואני יכולה רק לקוות שיהיה לי כוח לשרוד גם אותו.