אני מוצאת את עצמי בוכה, מפקפקת בעצמי ולא מבינה למה היא עושה לי את זה

נולדתי בסוף שנות ה-70 למשפחה מרובת ילדים. אמא נרקיסיסטית מובהקת, מתעללת רגשית ומזניחה ואבא שכביכול היה ה'טוב'. בתור ילדה תפסתי את הפאסיביות שלו כ'אהבה' אבל בעצם הוא היה תמיד בצד שלה לא משנה כמה לא הגיונית ופוגענית היא היתה.

אחותי, הגדולה ממני בעשור, אולצה ע"י אמי לטפל בנו- האחים הקטנים. היא הייתה צייתנית ועשתה את המשימות שהוטלו עליה היטב, וגם היתה עדינה ורכה איתנו (כנראה מתוך אי-הזדהות עם התוקפנות של אמא, אבל בדיעבד הבנתי שהתוקפנות לא פסחה עליה). אחותי היתה בעצם אמא בשבילי, אמנם לא מבחירה, אבל כילדה לא ראיתי את זה. הערצתי אותה, אהבתי אותה והייתי כרוכה אחריה ופעמים רבות היא אכן הצילה את המצב הבלתי אפשרי - מול אמא מתעללת ואבא נעלם. היא היתה מלאך מושיע, אבל גם היתה פצועה מאד מבפנים.

כשהייתי בת עשר היא התחתנה ועזבה לחו"ל. נשארנו בקשר הדוק - הייתי כותבת לה מכתבים באופן יומיומי בתקופה ששיחות לחו"ל לא היו אופציה. התגעגעתי אליה מאד וכשהיתה מגיעה לביקור הרגשתי שמחה שלא ניתן לתאר. הרגשתי מחוברת אליה בנפש, היא היתה האדם הכי קרוב אלי בעולם, התגאיתי בה והתגאיתי בקשר שלנו ושמחתי שזכיתי בכזאת אחות גדולה.

אחרי 15 שנה היא התגרשה וחזרה לארץ. ילדים לא היו לה.

בהתחלה היינו צמודות, מדברות גם שלוש וארבע פעמים ביום בטלפון. נפגשות כמה שאפשר. עושות הכל יחד. אני הייתי עם בן זוג אוהב- בעלי כיום (אחרי שנים של בני זוג נרקיסיסטים אבל זה כבר סיפור אחר). בן-זוגי ידע כמה היא חשובה לי ונתן לה את מלוא המקום תמך בה ועזר לה בכל מתוך רצון ואהבה. אבל לאט לאט התגלו סדקים. בהתחלה היו ריבים קטנים אי הבנות כלשהן, כאשר בכל פעם שניסיתי לדבר איתה בפתיחות ולעודד אותה גם להיות פתוחה איתי, היא הייתה הופכת קרה וקשוחה, הודפת את הטיעונים שלי בתקיפות ולא מאפשרת שיח אמיתי. אני למדתי שהיא לא אוהבת לדבר על מה שקרה, וניסיתי לשחרר.

למדתי שבקשר איתה יש עליות וירידות ועדיין היינו בקשר צמוד. החיים נמשכו ונולד לי ילד, ניסיתי למצוא את דרכי כאם ופתאום שמתי לב שבסיטואציות מסוימות מפריע לה שיש לי תינוק שתופס את מלוא תשומת הלב. היא כמו נעלמת רגשית ופיזית לחלוטין. היא הפכה לביקורתית כלפיי ועוקצנית ולפעמים היה נדמה לי שהיא מנסה להכאיב בכוונה.

אני מרגישה ממנה אנרגיות של קנאה, המון פרצופים כשהדברים לא כמו שהיא רוצה שיהיו ועדיין ניסיתי לרצות אותה, להיות שם בשבילה ובעלי איתי. מבחינת שנינו היא היתה הפיה הטובה והחרוצה שתמיד לוקחת על עצמה עוד ועוד משימות ודואגת לכולם, אז מה אם לפעמים מתפלקת לה הערה לא במקום, היא בטח לא התכוונה הרי בפנים היא טובת לב. ככך היא המשיכה לפגוע בי במניפולטיביות, ושוב אני מוצאת את עצמי בוכה, מפקפקת בעצמי ולא מבינה למה היא עושה לי את זה.

לאחר עשר שנים כאלה, אני לאט לאט קולטת ומתרחקת. וככל שאני מתרחקת ככה העקיצות שלה קשות יותר והקנאה עוצמתית ומורגשת יותר. היא מעירה לי הערות מקטינות לפני ראיונות עבודה חשובים וגורמת לי להרגיש אפסית, דואגת למנוע ממני קשר עם שאר האחים, קובעת איתי מפגשים ולא מגיעה או מבטלת כשאני כבר על הדלת, מארגנת מפגש משפחתי ומוודאת שלא אדע מזה ועוד ועוד.

הרגשתי שאני במלכוד. ייחלתי לאפשרות להישאר איתה בקשר כלשהו, גם אם לא צמוד כמו פעם, רק לא להתנתק. ניסיתי אבל זה לא עבד. היא שוב ושוב פגעה בכוונה ובכל העוצמות שיכלה ואני נפלתי לתהומות כל פעם מחדש. הבנתי שאני חייבת להתרחק ממנה שאין ברירה אין דרך אחרת וזה קרע לי את הלב.

הרגשתי רגשות אשמה קשים על הצעד הזה הרי היא תמיד היתה שם בשבילי ועכשיו אני פשוט נוטשת אותה. באותו זמן לא חשבתי על עצמי ועל האבידה שלי - הפרידה ממי שהיה הכי קרוב אלי כל חיי. ובכל זאת התנתקתי ממנה וכך גם מכל שאר המשפחה. בעיקר כי היא דאגה לטפטף להם רעל, לאט לאט באופן המניפולטיבי שלה, בלי שאף אחד ירגיש מה היא בעצם עושה, כי מבחינת כולם היא טובת לב. אז ויתרתי על המשפחה שחשבתי שיש לי והצלתי את עצמי ואת המשפחה הקטנה שהקמתי.

מאז עברו כמה שנים, היום אני כבר מבינה את הסיטואציה ויודעת לתת מקום לכאב שלי, להתעצב ולהתאבל על מה שהאמנתי שיש לי ומעולם לא היה. זה עדיין כואב מאד אבל אין לי רגשות אשמה יותר. לרוב אני כבר לא כועסת אפילו. אני מבינה שהיא בעצמה קורבן של סיטואציה נוראית, אבל אני יכולה להציל רק את עצמי.