"לגדול עם אבא נרקיסיסט זה מבלבל מאד. זה מה שמכירים מגיל אפס ולוקח חיים שלמים כמעט להבין שחיית כל הזמן תחת השפעה של הורה רעיל ומניפולטיבי, וזה חלק כל כך גדול ממה שהיית מורגלת איתו. להתפכח מזה, כמו לצאת משבי, להשתחרר מהמטריקס ולהבין שהכל היה מציאות בדויה שאבא תיחזק וכפה עלינו כל הזמן.
לגדול לאבא נרקיסיסט זה לעבור בין מצבים קיצוניים בטבעיות כי ככה התרגלת. כי כשטוב לו, אז כאילו טוב כל כך לכולם! וזה חופש, וחו"ל ופינוקים (אבל רק חומרי, הוא לא יודע לפנק ברגשות). וכשרע לו, זה אסון! רע לכולם! כל הבית משותק, אין לאף אחד חיים חוץ מהדיכאון והלחץ והדאגה למצב. ואין טוב קצת ורע קצת, יש טלטלות מפה לשם. ואין שגרה וסדר וודאות. זה לקום בבוקר בתחושה שאין לדעת מה יביא היום, כי אולי תהיה דרמה וכולם צריכים להרגיש במקום הנרקיסיסט, ולהיות מופעלים, להציג את הרגשות, לצעוק, לבכות, ולהשתגע. ואז גם לקבל ממנו ביקורת וחוסר תיקוף, כי מה בכלל הדרמה? ולמה אתם צועקים ככה?
ובתקופות שהוא לא נמצא, יש חור, ולא ברור מה אמורים לעשות. מחכים לדרמה שלא מגיעה, פתאום הכל שקט, ואז תוהים מי ומה אני בכלל? מה אני עושה כשאין דרמה, נפילה או טירוף של כיף? איפה הרגשות שלי? איפה הרצונות שלי?
ויש אימא לדאוג לה כל הזמן, כי אימא עוברת הכי הרבה מניפולציות, והיא מתנהגת כמו משוגעת כמעט. וכל הזמן הזה בטוחים שאימא לא בסדר ולא יציבה, ואבא הוא הבסיס היציב של המשפחה. ויום אחד הקערה מתהפכת על פיה, כי כשאימא עוזבת היא נעשית בהדרגה רגועה ויציבה, וטוב לה, והיא כבר לא משוגעת כמו שחשבנו. ואבא מנסה כמו תמיד להפעיל את המניפולציות שלו, אבל מי שכבר התפכח מבין את התמונה הגדולה, ומבין שהוא המשוגע שחי במציאות מדומה."