חשבתי שאני יכולה להציל אותו, בדרך איבדתי את עצמי
- לפני 8 שעות
- זמן קריאה 3 דקות
כבר בתחילת הקשר הוא אמר לי שהוא מאובחן עם אישיות נרקיסיסטית מהצבא. עד היום אני שואלת את עצמי למה הוא בחר להגיד לי את זה כל כך מוקדם, ולמה אני לא עצרתי לבדוק מה זה אומר.
אולי כי כבר הייתי בהיריון.
אולי כי האמנתי בכל ליבי שהוא האיש שלי.
אולי כי הרגשתי שמצאתי התאמה מושלמת, כמו יד לכפפה. אותם ערכים, אותם צחוקים, אותן שאיפות.
יש את המשפט שאומרים שאחרי החתונה הכל משתנה. לצערי, אני אחת מהנשים שזה קרה להן.
בחצי השנה הראשונה לנישואים באמת האמנתי שאם רק אהיה בסדר, נוכל להיות מאושרים. אבל מהר מאוד התחילו חשדות. הוא האשים אותי שהתינוק לא שלו, האשים אותי בבגידה כמעט בכל יציאה שלי מהבית. עד שבשלב מסוים פשוט הפסקתי לצאת.
הוא ניסה לשלוט בי גם בדברים קטנים, כמו להעלות תמונות לרשת. בהתחלה לא הבנתי עד כמה זה יעמיק.
המצבים רק הלכו והסלימו. היו רגעים בלתי צפויים שבהם הכל התהפך. ערב אחד הלכנו לישון אחרי יום טוב, ובאמצע הלילה הוא התעורר, הסתכל עליי ואמר שהוא שונא אותי, ואז יצא מהחדר. נשארתי שם מבולבלת, לא מבינה מה קרה.
בתחילת הקשר התרשמתי ממנו כאדם עם אינטליגנציה רגשית גבוהה. דיברנו לעומק על מערכות יחסים ואפילו על הדרך הנכונה לריב. הסברתי לו שאני צריכה לפעמים להתרחק כדי להירגע. הוא אמר שהוא מבין.
אבל בפועל, כל ריב הפך למשהו אחר לגמרי. היו האשמות קשות מאוד, וכשניסיתי להתרחק כדי להירגע, הוא לא אפשר לי. היו מצבים שבהם לא נתן לי לצאת מהחדר או מהבית. אלו היו רגעים מפחידים מאוד.
אחרי רגעים כאלה הוא היה מחבק אותי ואומר שהוא צריך אותי. בתוך הסערה הזו, לא ידעתי איך להגיב. היו גם מצבים שבהם המגע לא היה לי נכון, ובקשות שלי למרחב לא תמיד כובדו.
כך נראו החיים שלי לאורך כל ההיריון. התחננתי לשקט, לפחות בתקופה הזו, אבל גם אז זה לא התאפשר. תמיד הרגשתי שאני האשמה.
היו ריבים על דברים שנראו לי קטנים. שמרתי מספר טלפון של מדריך טניס של הבת שלי, וזה הפך לעימות קשה. במקרה אחר הוא אפילו אסר עליי לחבק את אחי הקטן.
הוא שיתף אותי בילדות הקשה שלו, והאמנתי שההתנהגות שלו נובעת מהכאב שלו. אחרי כל ריב, לא משנה מה קרה, הייתי זו שמנסה להרגיע, לחבק, לאחות.
האמנתי שהאהבה שלי תרפא אותנו.
אבל בפנים הרגשתי שאני נשברת. הייתי עצובה מאוד, מבולבלת, ופחדתי מההשפעה של כל זה עליי ועל התינוק. רציתי לפנות לטיפול, אבל גם זה לא התאפשר לי אז.
ובתוך כל זה היו גם רגעים יפים. רגעים של קרבה, של אהבה, של תקווה. הוא היה מביא לי פרח כמעט כל יום, היינו מדברים על העתיד, צוחקים. זה בלבל אותי עוד יותר.
יום אחד קבעתי עם חברה צלמת כדי לתעד את ההיריון. כשחזרתי הביתה הוא הגיב בצורה קשה מאוד. החשדות חזרו, נאמרו דברים שפגעו בי עמוק, והייתי בסיטואציה שבה לא הרגשתי בטוחה.
בערב המשפחה שלי הגיעה והבינה שמשהו לא תקין. הם הוציאו אותי מהבית. גם ברגע הזה, כשהלכתי, מצאתי את עצמי מתנצלת בפניו.
ביקשתי מהמשפחה שלא לערב משטרה, אבל הם החליטו שכן. המשטרה הגיעה, שמעה חלק מהדברים והחליטה לעצור אותו.
חשבתי שזה עניין של ימים. אבל שבוע לאחר מכן ילדתי, והוא עדיין לא היה שם.
זה היה אחד השבועות הקשים בחיי. לא הפסקתי לבכות. הכאב הרגשי היה גדול מכל כאב פיזי. הקושי לא היה רק הקשר עצמו, אלא גם חוסר הוודאות שאחרי.
התינוק שלי הביא אור גדול לחיי. אבל המציאות רחוקה מאוד ממה שדמיינתי.
היום הוא נמצא במעצר בית כבר תקופה, ואין בינינו קשר. אני נמצאת בטיפול אינטנסיבי, אבל הדרך עוד ארוכה. הטראומה עדיין נוכחת, ואני מרגישה שלפעמים אני עדיין בתוך הסיפור.
זה עדיין לא סיפור של החלמה.
אני מוצאת את עצמי מתגעגעת, תוהה אם אי פעם הייתה אפשרות אחרת, למרות שבתוך תוכי אני יודעת שלא. כולם סביבי רוצים לראות אותי מתקדמת, ואני מנסה. אבל זה לוקח זמן.
פוסט זה נכתב כחלק מהפרוייקט שלנו זה הסיפור שלי שמטרתו לעזור לנפגעי ונפגעות התעללות נרקיסיסטית לספר את סיפורם ולצמצם את תחושת הבדידות והבושה סביב הנושא.
לשיתוף הסיפור שלכן ושלכם באופן אנונימי כנסו ללינק המצורף:
היות והנושא רגיש, יש להקפיד על שפה נאותה והימנעות משימוש בשמות מפורשים. נשתדל לפרסם את כל הסיפורים, אם כי יתכנו סיפורים שלא נגיע אליהם עקב ריבוי הפניות.
See less
תגובות