top of page

יש שריטות שלא ניתן לרפא

כשאני מסתכלת על עצמי היום אני יודעת שיש שריטות שלא ניתן לרפא, הן תמיד יכאבו, אולי מתישהו הן יכאבו פחות, אולי.

בשנים האחרונות הייתי שבר כלי בלי לדעת. היום אני יודעת. אבל היום כבר אין מה למנוע או לשנות.

תמיד הייתי הבת המועדפת, הילדה הטובה, האחראית, זאת שמסדרת לכל דבר, זאת שתומכת בכולם. ומול אבא, הייתי מכינה דברים ונותנת לו את הקרדיט, פותחת עסק עבורו ונותנת לו את הקרדיט, מנהלת את העסק ועשרות אנשים ביד רגישה ונותנת לו את הקרדיט, מסדרת את החובות שלו שמתגלים בכל פינה ונותנת לו את הקרדיט, מארגנת את חיי המשפחה ונותנת לו את הקרדיט.


האנשים בעבודה קראו לי יד ימינו, אך ברגע שהתחלתי להביע דעה, לנסות לראות טיפה מעבר למסך הטשטוש, להיצמד לעובדות ולא למילותיו.

סומנתי.


וכמו בסרט אימה שלא ניתן לעצור היום אני מבינה שהפכתי לנטל וכבר לא הבאתי תועלת שתצדיק את ההשקעה שלו.

האחים שלי הפסיקו לדבר איתי. הם טענו שאני הורסת את העסק, שאני משוגעת, שאני לקחתי כסף שלו ובזבזתי, שאני הפרדתי בין ההורים ושאני צריכה לכפר ולהתנצל על כל זה.


ובצד המציאות?

אני הייתי זאת שגידלה אותם. זאת שעמדה בפשיטת רגל של מיליונים בגללו, ובחקירות ותיק פלילי במע"מ בגללו. אני נשארתי עם נפש מרוסקת שרק רציתי לתת ולעשות טוב.


אז ברחתי יחד עם בעלי והילדה, עברנו רחוק ועדיין קרוב, וזו הייתה נקודת המפנה כי אף אחד לא הגיע, לא התקשר או התעניין. והמציאות לאט לאט התבהרה.

הלחץ התמידי שהטיס לי את האנדרנלין קבוע התגלה כלא נדרש, והבנתי שאני לא יודעת מי אני, כי תמיד הכל היה שם בשבילו, למענו, בעבורו.


והוא לא ראה אותי. מעולם.


אז אני לוקחת את חיי בידי. ואני לא שקופה, יש לי רצונות, ואני רוצה חלומות, ואהבה.

אני לא מרצה יותר.

אני מעבירה את הבושה ממני והלאה על כך שיש לי משפחה שאינה משפחה.

ערך המשפחה לא מקודש בכל מחיר.

לא בחרתי לאן ולמי להיוולד אבל אני בוחרת להיקשר באהבה למשפחה הקטנה שלי שמלקקת בכל יום את הפצעים.

ולבנות, לבנות לי עולם חדש.

コメント


bottom of page