ליאור פקח את עיניו הרכות והביט אלי במבט שחדר את עצמותיי והצית כמו בכל בוקר את להבת האהבה השמורה לילדיי . בעודי חושבת על פגישת המחזור, הממתינה לי לשעות הערב חשתי רעד קל של התרגשות חולף בגופי יחד מועקה קלה שלא הבנתי את פשרה.
ליאור וטליה הקטנים התארגנו כבכל יום. מורגלת הייתי לעמוד בכל מטלות הבוקר, כאילו על אוטומט, לרגע לא עוצרת לחשוב, ואז יוצאת לדרך. הכרתי אותה כ"כ טוב, את הדרך, כל עיקול ונתיב בכביש. פיתולי הדרך - אליהם יכולתי להתכונן ולהגיע בשלום. "פיתולי החיים" – הם שהטרידו את מנוחתי. ככל שעברו השעות חשתי ערבוביה של רגשות, התאוויתי לפגוש את חבריי הוותיקים, אלו שהזכירו לי ימים של חופש, ימים בהם הייתי אני והראש לא היה עובד בקדחתנות, כאילו נותק מגופי ויש לו משרה משלו – לחשוב, או אולי לחשב.
התקשרתי לרמי בעלי והזכרתי לו את המפגש וכי עליו יהיה להרדים היום את טליה וליאור. מהעבר השני של הקו נשמעה דממה. "רמי? רמי?" דקה של שקט ואז ענה בקול מעט נוקשה: "עכשיו את מודיעה לי?" "עכשיו?"
הזדעקתי כמעט ללא קול, "הרי שוחחנו על כך מספר פעמים" ובאותו קול, כמעט כאילו מדבר אל עצמו ענה: "לי, את לא הודעת שום דבר!". עצרתי. ניסיתי להיזכר. אני זכרתי שכן. "אולי הוא צודק? אולי רק התכוונתי ובסופו של דבר לא יידעתי אותו?"
רגע לפני היציאה, החלטתי, להשאיר הכל מאחור ולנצל את האפשרות לצלול אל רגעי העבר ולהתענג על טעמם. זקפתי את ראשי וידעתי שלפעמים זה סיפור של החלטה אחת – זו הייתה הרגשה נהדרת.
טעמם של הזיכרונות, שרק החלו לגעת בכל פיסה מאברי גופי הסתיימו עם הגעתה של השיחה מרמי: "אני מקווה שאת נהנית" קולו היה רך ואוהב. כ"כ אהבתי את הרגעים האלה. "לליאור קשה. הערב שלך הגיע בעיתוי לא משהו, אולי כדאי שתחזרי?". ניתקתי את השיחה ותחושת אשמה קשה פילחה את גופי. האשמתי את עצמי אבל גם כעסתי. יצאתי לדרך, אל אותה הדרך, אותם הפיתולים, אך הפעם ללא הכנה מוקדמת החלטתי לנסוע בדרך אחרת, כזו שלא הכרתי.....
"הכל יכול להיות גם אחרת" / אלפרד אדלר
מקור התמונה בפוסט - Usplash
Yorumlar