top of page

אני מנסה להיזכר על מה רבנו בכלל

איך אפשר לכתוב כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה רגעים, בכמה משפטים?

לפעמים נדמה שאפילו ספר של מיליון עמודים לא יספיק, לפעמים נדמה שאני עדיין לא מבינה בכלל את הסיפור כדי לספר אותו.

לפעמים הסיפור לא נשמע לי בכלל הסיפור שלי, או שאולי אני פשוט עדיין מפחדת.

אז אולי אכתוב פה קטע אחד. קטע שכתבתי מזמן, שמספר על תמונה אחת מתוך מיליון.


שעת ערב גנרית, אחרי עוד ריב גנרי ואני במיטה, עוברית בתוך הפוך.

אני רועדת ודמעות חמות מטפטפות בלי הפסקה ואני מנסה להיזכר על מה רבנו בכלל, מה קרה פה, להבין מה אני מרגישה, מה אמרתי לא נכון ולמה הוא כל כך כועס?

ואני רק יודעת שאני רוצה שיהיה שקט. ושעכשיו הריב הזה יכול להמשך כמה ימים או נצח שבהם אני לא אהיה קיימת, שבהם אהיה בתוך ענן.

אז אני רוצה שנדבר.

אבל אני צריכה להתכונן, אז אני מלטשת את המילים הגנריות שלי עוד ועוד בתוך הראש.

מנסה להבין איך אני מצליחה ללטש אותן למצב שהן יגיעו אליו ולא יילכדו חסרות משמעות בחלל הפעור שביננו, או איך הם לא יכעיסו אותו עוד יותר.


בסלון :

אני: מותק אני אוהבת אותך, רוצה שיהיה לנו טוב. אוף איך שזה שעם כל האהבה שלנו זה מה שיוצא מאתנו?

(זה לא נשמע לי מלוטש ולא מושחז ואפילו אני כבר לא מאמינה לעצמי).

הוא: מה את רוצה ממני עכשיו שחררי אותי. שחררי. עופי ממני.

אני: אוף אני לא יכולה לשחרר, זה מכאיב לי שאנחנו רבים. אני אפילו לא מבינה על מה רבנו, ולא יכולה יותר ככה. אני רוצה שנדבר את זה, שנבין יחד.

הוא: (שואג) לדבר את זה??


לכי תעשי חשבון נפש תחזרי אליי עם המסקנות שלך. תדברי על מה שאת עושה לי במקום כל הזמן לדבר כמה אני לא בסדר. ואת יודעת טוב מאוד מה עשית. תפסיקי כבר עם השקרים שלך והיתממות הזאת.

אני: מותק לא אמרתי שאתה לא בסדר. אני פגועה. לא יודעת כבר מי מאתנו גורם למה.

הוא: שחררי אותי. לכי לפסיכיאטר, לאמא שלך, לחברות שלך שהן לא חברות שלך. תעזבי אותי בשקט.


הראש שלי: לשחרר אותו. המוח שלי רץ מהר. למה אני צריכה לשחרר אותו? מה עשיתי בכלל? אני מנסה לדבר את זה שיהיה בסדר. מה הוא רוצה ממני? פשוט לכי. זה לא יתפתח לדו שיח זה יהיה עוד ריב. אבל אני לא יכולה כבר ללכת. לא יכולה לשתוק, לא יכולה לא להגיד אותי. דמעות מתחילות לזלוג ממני החוצה.

אני: אולי באמת אני פשוט אשחרר לגמרי. אעזוב ולא אחזור יותר לעולם. אתה ממילא לא רוצה לשמוע אותי.

הוא: (צורח) התחלת עם הסימופניית דמעות שלך? המניפולציות הזולות שלך? עוד רגע את מתחילה לצרוח פה כמו חיה. יאללה תעזבי וזהו. תעופי לי מהפרצוף כבר.

הדמעות שלי שורפות לי את הלחיים. אני כבר לא יודעת למה הן זולגות ממני. כואב לי בכלל? אני מנסה להשיג אמפתיה? אני עושה פה מניפולציה? או שזה הוא שעושה? אולי זו אי הבנה. הוא פשוט לא מבין אותי. כואב לו מדי והכאב שלי פוגש את שלו והוא לא יודע להכיל את זה? כן זה בטח זה. אי הבנה.


אני נאנחת לרווחה. מנגבת את הדמעות. הולכת למטבח. מנסה לנקות את הכלים מארוחת הערב. אבל מוצאת את עצמי בוהה בברז שמטפטף טיף טף טיף טף.

הוא: (צועק מהסלון ) איך את רוצה שאני אאמין לך שאת אוהבת אותי, אם את אפילו לא שוכבת איתי, לא נוגעת בי, לא רוצה אותי. לא נמשכת אליי, איך??? אני גבר מתוסכל עם אישה קרה.

אני ממהרת לחזור לסלון.


אני: בטח שאני נמשכת אליך. פשוט קשה לי שאנחנו רבים, קשה לי לגעת כשאני פגועה.

הוא: בטוחה שלא כואב לך הראש? תמיד יש לך תירוצים. תעזבי אותי בשקט.

אני נטועה במקום. לא מסוגלת לזוז. המוח רץ מהר מדי מכדי שאצליח להבין מה אני חושבת או מרגישה או רוצה.

אני: (לוחשת) מותק בוא נלך לחדר, נשלים.


שנים אחרי:

אני עדיין דומעת אותך בראש שלי.

אני עדיין דומעת אותך בראש שלי.

דומעת אותך צורח לי חזק בתיבת התהודה שהיא הראש שלי.

שאני לנצח אהיה לבד, שאני לא מספיק, שאני שפלה.

אני דומעת אותך ולפעמים נדמה לי שאולי בכלל זאת אני.

אולי בכלל לא היית קיים מחוץ אליי.


Comments


bottom of page