אני כמעט בת 50 וגילית שכל חיי הייתי ילדה "מוכה", ואני עדיין!
אני סופר מודעת ואני סופר אינטליגנטית, ואני גם בת של אמא שהתת מודע שלה ממש לא רוצה שאהיה נוכחת על פני כדור הארץ.
על פני השטח הכל נעים, עם המון "סיסמאות" נבובות של אהבה ואפילו עם נצנצים ולבבות. אבל התת מודע שלה כל הזמן יורה, יורה עם תת מקלע צרורות של כדורים שמפלחים את לבי ואת גופי כל פעם מחדש.
ככל שאני יותר מודעת הכאב הוא בלתי נסבל, הכאב פוגע בעצבים חשופים לגמרי.
איך אפשר להכיל את הידיעה הזאת? איך ניתן להתהלך בעולם בלי אהבת אם?
ואני בחוסר שפיות מתרחקת, שוכחת ורוצה להתקרב, רוצה לחזור, מקווה שיום אחד היא תשתנה, מקווה שיום אחד היא תראה אותי, שיום אחד היא כבר לא תכה.
אבל זה לא יקרה לעולם. ואני לא מצליחה לנתק אותה לגמרי בפנים. הילדה שבי מתעקשת, היא רוצה, ורוצה ורוצה!!