לא ישנתי שבועיים, ישבתי ליד מיטתו של אבי החולה הנמצא בהוספיס בית והחזקתי את ידו.
כל נשימה שלו היתה נראית כנשימה האחרונה, אבא שכב במיטה, סירב לאכול ולשתות. אבא לא תיקשר עמנו כבר תקופה ארוכה בעקבות מחלת האלצהיימר ממנה סבל.
האבא שבשבילו הייתי הנסיכה שלו, הילדה החכמה, היפה בתבל האיש שכל כך אהבתי, הולך ודועך מולי ואני מבינה שאלו שעותיי האחרונות איתו ומסרבת לעזוב את מיטתו.
פתאום אבא התעורר, צלול וברור בדיבורו ובמילותיו הבנתי שהוא רוצה שאלך ואניח לו להיפרד מהעולם לבד.
נאמרו משפטי פרידה אחרונים, חיבוק ועוד חיבוק ובלב שבור יצאתי מהבית שבורה וכואבת והמקום היחיד שרציתי להיות בו באותו רגע היה עם בן זוגי, האיש שכל כך רציתי שינחם, יחבק ויהיה איתי בשעה כל כך כואבת.
הסתובבתי ברחובות, נסעתי לים ומשהו בי ידע שאת הנחמה שאני זקוקה לה, לא אמצא בבן זוגי - תמרורי האזהרה תמיד היו ביחסים בינינו, אך הלב אומר משהו והראש קולט משהו אחר ואין הלימה ביניהם.
אך כמו מעגל ידוע, כעבור שעתיים החלטתי לנסוע אליו הביתה, כדי למצוא אותו מתכונן ללכת למסיבה. סיפרתי לו מה עברתי וניסיתי לנוח בין זרועותיו, אך תוך כדי חיבוק קליל כדי לצאת ידי חובה, הציע לגלגל לי סיגריה טובה (עד שהכרתי אותו לא עישנתי ולא שתיתי).
תוך כדי גלגול הסיגריה, הודיע לי שהוא חייב ללכת למסיבת יומולדת ויחזור בעוד שעתיים והשאיר אותי בביתו לבד, בוכייה ודואבת את הפרידה מאבא.
הוא חזר בשעות הקטנות של הלילה כשכבר נרדמתי ובבוקר קמנו והכל היה רגיל מבחינתו והוא סיפר לי על חוויותיו במסיבה.
כעבור 24 שעות, אבא הלך לעולמו.