6 שנים עברו מאז שהתגרשתי, 6 שנים מאז שיצאתי לחופשי, 6 שנים מאז שהכרזתי שלי ולילדים מגיע הרבה יותר.
6 שנים מאז שאמרתי די לאלימות הפיזית, הנפשית, הכלכלית.
6 שנים מאז שהתחלתי את החיים שלי, החיים השלווים שבהם אני לא אצטרך לתת דין וחשבון על כל דקה במהלך היום. חיים שבהם אני לא אזרק מרכב נוסע או אמצא את עצמי על רצפת המטבח. חיים שבהם אני אהיה חופשיה לצאת לעבודה כל בוקר בלי למצוא את עצמי נעולה בבית כדי לגרום לי לפיטורים נוספים. חיים שבהם אני אוכל לעבוד ולפרנס את ילדיי ולא להתחנן לאוכל בבית או לדברים בסיסיים כמו להשתמש בעגלה כדי לקחת את הילדים לרופא.
6 שנים מאז שוויתרתי על הכל, הבית, העסק, כדי לזכות בחיים השלווים שחלמתי עליהם, אבל לא חלמתי על זה שהסיוט ימשיך.
6 שנים של השפלה מתמדת, של שבתות שבהן הילדים אצלו והוא לא מרשה להם לדבר איתי בטלפון. של פאנצ'רים באוטו כל שבועיים (שבאורך פלא פסקו רק כשהתקנתי מצלמות אבטחה).
6 שנים של הודעות על בסיס קבוע, שמפרטות לפרטי פרטים למה אני אמא גרועה והוא אבא נהדר.
6 שנים של קללות בכל הזדמנות, בכל שיחה (וכשאין הזדמנות, אז סתם הודעות עם קללות).
6 שנים של איומים בבתי משפט ורווחה.
6 שנים שבהן הוא מנסה לשכנע את הילדים שהם שונאים אותי, לקנות להם כל מה שרק אפשר בתנאי שהם ידקלמו את המנטרה שלו ולהקליט אותם אומרים שהם שונאים את אמא ולא רוצים לגור איתה. וכמובן להשמיע את זה לכל מי שרק מוכן לשמוע וגם להראות סרטונים שהוא צילם כשפרץ לי לבית והחריב אותו, ואז לטעון שאלו תנאי המחיה של הילדים.
6 שנים של עשרות שיחות ביום עם הילדים כדי שגם הם ידווחו לו על כל צעד הכי קטן שלהם.
6 שנים של ללכת הפוך מכל מה שאני אומרת וכשמגיעה אי הסכמה (והן תמיד מגיעות), ללמד את הילדים שמה שאמא אומרת זה לא חשוב ולא משנה, רק מה שאבא אומר קובע. כן, גם אם אמא אומרת שצריך לשים קסדה כשרוכבים על אופניים או שאי אפשר ללכת לבריכה לבד בלי השגחת מבוגר בגיל 7.
6 שנים שבהם אני מבינה שכלום לא השתנה והחיים השלווים שחלמתי עליהם רחוקים ממני אותו מרחק שהם היו לפני יותר מ 6 שנים.