כשהייתי בת 29 , אחי (שהיה אז בן 35) נעצר כי נתפס כשהוא מנסה לפתות ילדה בת 12 באינטרנט, אבל הילדה, מסתבר, הייתה שוטר מזוקן בן 42.
זה קרה בבוקר יום ראשון. ואני בדיוק התכוונתי לצאת מבית הוריי חזרה למעונות הסטודנטים בתל אביב כשאמא שלי קיבלה את הטלפון. לא הייתי צריכה שתספר לי על מה הוא נעצר, כבר ידעתי, כי הוא תמיד אהב ילדות קטנות. אני הייתי הראשונה שלו 20 שנה לפני כן. ההורים שלי גילו את מה שקרה כשנה אחרי שזה התחיל, ומיד לקחו אותו לשיחה. אחרי שדיברו איתו לקחו אותי לשיחה ואמרו שמה שעשיתי היה רע מאוד ואם אעשה זאת שוב אבא יכה אותי למוות. כנראה שאחי סיפר להם שפיתיתי אותו בגיל 9. וכמובן אם אגיד על זה מילה בבית או בחוץ - אני יכולה להגיד יפה שלום לחיים.
זה קצת אירוני כי האנס הראשון שלי הצליח לגרום לי לתת לו לעשות מה שהוא רוצה בגופי על ידי זה שאמר שאם לא אעשה מה שהוא רוצה יספר לאבא שלי דברים שיגרמו לו להכות אותי למוות. ואני אכן פחדתי מאבא שלי פחד מוות אז הסכמתי.
אמא שלי סיימה את השיחה עם המשטרה ונכנסה למצב לביאה: התקשרה לאבא שלי ושלפה אותו מהעבודה. התחילה לארוז ציוד לנסיעה לתל אביב שם אחי הוחזק במעצר - כולל סירים מלאי אוכל כי צריך להאכיל את הילד. תוך כדי היא מצאה עורך דין כריש פטיש שיציל את אחי תמורת סכום זעום של 400,000 ש"ח. בטובה הציעה לי לבוא איתם לתל אביב במקום לנסוע באוטובוס ללימודים והם יורידו אותי באזור האוניברסיטה.
תוך חצי שעה היינו אני, אמי ואבי ברכב בדרך לתל אביב. שאלתי את אבי למה הם משקיעים בזה 400,000 ש"ח, כאשר יש המון עורכי דין לא רעים במחיר הרבה יותר הגיוני. תשובתו הייתה "כדי שאחיך יידע שיש לו משפחה מאחוריו שאכפת לה ממנו." כשהגענו למשרד עורכי הדין ברחוב דיזינגוף, הוריי שחררו אותי ללכת לדרכי ולמצוא את דרכי חזרה לאוניברסיטה בצפון תל אביב. הם כבר היו עסוקים מכדי להביא אותי עד לאזור קרוב יותר. כנראה לא לכולנו יש משפחה שאכפת לה מאתנו.
כעבור כמה חודשים הגיע יום הולדתי ה-30. כמיטב המסורת המשפחתית, ביקרתי את הוריי בסוף השבוע כדי "לחגוג" את יום ההולדת. במהלך הביקור, אמי לקחה אותי לחדרה ונתנה לי צ'ק בסך 2000 ש"ח. כל חודש נתנה לי 2000 ש"ח לתשלום שכ"ד, כיוון שכסטודנטית לא הרווחתי מספיק כדי לשלם אותו בעצמי. ואז היא אמרה שזו הפעם האחרונה שתעזור לי. כי אני לא טובה כמו אחי (שקיבל מהוריי דירה במתנה, רכב, וכמובן עבר פלילי נקי). כי אני לא מתקשרת באותה תדירות. הוא שווה 400,000 ש"ח. הוא יכול להמשיך לאנוס. אני לא שווה 2000 ש"ח ולא מגיעה לי קורת גג מעל הראש. "ושלא תחשבי שאת יכולה לחזור לגור אצלנו" היא הוסיפה. אמרתי שאולי אצטרך לגור ברחוב - דבר שהצלחתי להימנע ממנו על ידי הגררות למשרות מהסוג שרובנו לא היינו רוצים לבצע, כולל בתעשיית המין. היא התעלמה ויצאה מהחדר. כי יותר חשוב לה להשקיע את כל כספה בבן המושלם שלה.
כך היה תמיד: הוא היה הנסיך. אני הייתי הכבשה השחורה. הלא-רצויה. הלא-מעניינת.
כשאבי היה מכה אותי בילדות, אמי הייתה מתערבת ומבקשת שיפסיק רק אם השכנים שמעו את הצרחות. כי מה יחשבו השכנים זה מה שחשוב. ועל האונס נאסר עליי לדבר. כי לא מאווררים כביסה מלוכלכת. כי המעמד שלהם בחברה זה הדבר הכי חשוב בעולם.
וזה הסיפור שלי על קצה המזלג.