לפני עשור החלטתי לחזור הביתה מהעבודה ברגל.
הייתי מצוברחת וחשבתי שהליכה לצד השקיעה תעשה לי טוב. כבר הייתי יחסית קרובה הביתה כשראיתי גבר יוצא מאחד השערים, עוד הבזק והוא עלה על אופניים אדומים, הבזק נוסף והוא מדווש לצידי.
כשהגעתי לקצה הדרך כבר היה קשה להתעלם מנוכחותו. חשבתי לעצמי שאני לא הטיפוס שלו וודאי יבקש הכוונה או ישאל לשעה. הוא שאל אם ראיתי את השקיעה והודיתי לו שגרם לי לעצור להסתכל, הבנתי שטעיתי בכוונותיו והוא כן התחיל אתי.
דיברנו על הפרש הגילאים בינינו והוא הסכים אתי שיש בינינו לפחות עשר שנים. עניתי שאני בת שמונה עשרה והוא אמר שהוא בן שלושים ושלוש וחצי. בנקודה זו התחיל הקשר שלי עם אדם שהתברר כי הוא מבוגר ממני בשלושים שנה ושיקר לגבי גילו.
דברים שנראו כאילו הם יד המקרה או אילוצים התבררו כפעולה מכוונת. הרגשתי שהכרתי דמות אחת מתוך הרבה דמויות שהאדם הזה מגלם עבור אנשים שונים במדינות שונות שהוא גר בהן. הבנתי שיש לו קומץ קשרים קצרי טווח וקושי להישאר ולהתחייב לכללים של החברה והמוסר שלה.
הייתי במתח מתמיד כמו מתמודדת בתחרות שמצפה לטלפון שיודיע לי שהוא מאס בי בכל רגע. הפסדתי. הוא עזב ותוך ימים עבר לקשר אחר.
הפסקתי לישון. בראשי התנגן הקול הקר שאתו בישר לי שהוא עוזב אותי. קול שהיה מפציע ונעלם לסירוגין, מקפיא לי את הדם.
הפסקתי לישון והתחלתי לשוטט ברחובות בלילה, לא יכולתי להחזיק בעבודה. לא יכולתי להסביר מה קרה לי לאחרים, איך זה מרגיש לאהוב פסיכופת שלעולם לא יאהב בחזרה.
עברתי טיפולים שונים ועדיין היה קשה לי להתנתק ממנו ולא לחפש אותו, עד שהרשיתי לעצמי כאשה לחוות את החוויה בזיכרון במלואה בלי לנסות לברוח, כי עכשיו אני בטוחה.