היום אני בת 37 , הכרתי אותו בגיל 21.
הייתי בדיוק הטייפ קאסט שלו - יפה, חכמה, צעירה וחסרת ביטחון.
עברנו לגור ביחד אחרי חודשיים בדירה שלו, הוא שכנע אותי שחבל שאני שוכרת דירה כי גם ככה אנחנו כל הזמן ביחד.
הוא היה המחזר האידיאלי, אחד כזה שכל אישה היתה רוצה, קונה מלא מתנות מפנק בנסיעות, חופשות ומסעדות.
היה לו דיבור רהוט וחלקלק.
מהר מאוד התחילו הסימנים האדומים, אלה שאני רואה רק בדיעבד.
זה התחיל ב"אני לא מסכים שתעבדי אחרי 17 בערב". והמשיך בהשפלות על האוכל הלא טעים שאני מכינה.
היו רגעים שהיה אומר לי "את מוכשרת מאוד אני לא מבין מה עוצר אותך מלהצליח" , יחד עם זאת היה משפיל אותי ואומר לי שאני "אפס ושיש אנשים שלא עשויים מחומר של הצלחה".
הפעם הראשונה שהרים עלי יד היתה בגלל קנאה, אני זוכרת את הרגע הזה שהוא קרע ממני את שרשרת הפנינים שאמא שלי קנתה לי.
יום למחרת הוא הכין לי מזה צמיד וביקש סליחה.
ארבעה ילדים וכלב, רמת חיים מאוד גבוהה, על פניו יש לי הכל - אבל אין לי כלום.
כלוב של זהב.
אין לי זכויות - רק חובות.
סקס היה חובה. כי אם לא, זה היה מתחיל ב"אל תתפלאי שאבגוד בך" , הרגשתי כל פעם מחדש כמו אונס.
הוא בגד בי בכל הזדמנות שרק היתה לו, דאג להנמיך אותי כל הזמן לצעוק ולהשפיל. הייתי צריכה אישור ממנו על כל דבר שרציתי לעשות והוא לא התייעץ איתי על כלום.
גאה בעצמי על האומץ לקום וללכת למרות האיומים שלו שהוא ישאיר אותי בלי פרוטה.
היום אני שנה אחרי, לא פשוט לי אבל אני מאושרת וחופשיה.
ממציאה את עצמי מחדש.