לאבי היה חשוב שלא אשקר.
הוא נהג להדליק אש בכיריים, להוציא מסמר מקופסת פלסטיק קטנה, להחזיק את המסמר באמצעות פלייר שפיץ ולחמם אותו מעל האש. כשהמסמר לוהט מחום, הוא היה מסיר אותו מהאש ומנקב את המכסה של קופסת הפלסטיק. "זה מה שאעשה לך בלשון, אם תיתפס משקר", נהג לומר לי.
אני הייתי ילד בן 8, עומד מבועת מול איום שטני, שמגיע מאדם שהיה אמור לשמור עליי.
אם חלילה היה עולה חשד ששיקרתי או התחצפתי, אבי היה לוקח פפריקה מתוקה, צועק שהוא ישרוף לי את הפה עם פלפל חריף, ומכניס לי את זה לפה בכוח, תוך שהוא צורח, ואני מפחד ובוכה, מנסה להתנגד בכוחו הדל של ילד.
ואמא? אמא עמדה והסתכלה, אמנם לבה נכמר, היא הייתה בוכה גם. אבל לצערי, בביוגרפיה שלי כתוב שהיא עמדה מנגד, עמדה חלשה, הפקירה את תפקידה, ואפשרה את הזוועה.
כל זה עדיין לא הפריע לאבא שלי לגדל אותנו בתחושה שאנחנו משפחת אצולה, לא משפחה רגילה, לא ממוצעת, אלא כזו שכולם מסתכלים עליה ומקבלים דוגמא, השראה לאיך נראית משפחה למופת.
אז הייתה את התמונה הפסטורלית הזו שהוא תלה כלפיי חוץ, והייתה את התמונה החולה, הכל כך רעילה, בין דלתות ביתנו.
כלפיי חוץ הכל יפה, השמש זורחת, עונת הפריחה בשיאה, ובבית - בבית אווירת טרור.
זעם, כל כך הרבה זעם וכעס שהוא שלח בנו, שזה לא נתפס.
על כל דבר קטן, בין אם הייתה סיבה מוחשית או לאו, הוא היה צועק וצורח, משליך עלינו את זעמו, את תחושותיו הקשות.
מבין שלושת אחיי, אני חטפתי את עיקר האש, אני ואמי.
השפלות, הקטנות, ציניות לועגת, מניפולציות, איומים, הענשה, הטלת אימה, היו דברים שבשגרה עבורנו.
כל דבר היה חייב להיעשות בדרכו המדוקדקת, הוא פיתח אלרגיה קשה לשמחה של אחרים, משבית שמחות אולטימטיבי.
מבחינתו, לגיטימי לצחוק רק כשהוא מעורב, אם היה מתפתח בבית רגע של צחוק, הוא לעולם לא היה משתתף, אלא מחמיץ פנים, כועס. היה נדמה שהוא סובל מכך שאחרים שמחים, והוא לא. בפעמים שאמא שלי הייתה אומרת לי שהוא נשאר שעות נוספות בעבודה, תחושת ההקלה והשמחה שהתפזרה לי בלב, זכורה לי עד היום.
היום אני בן 43, מעולם לא התכחשתי לדברים, או לדרך שבה גדלתי. במהלך השנים אף סיפרתי לבנות זוג חלק קטן מהדברים שעברתי כילד, אבל לא ממקום של טראומה או פצע מדמם, אלא כחוויות ילדות עצובות עם כאב מעומעם. זכרתי הכל ומעולם לא סלחתי, אבל הצלחתי למצוא לזה מקום בלב או בנפש, ולא אפשרתי לזה להשפיע עליי, לפחות לא ברמה המודעת.
עד שהפכתי לאבא בעצמי.
אני כותב את הדברים מעין הסערה, מעולם לא חוויתי הצפה רגשית כזו, גם לא משהו שמתקרב לזה.
לראות את הילדים האלו, כאלו טהורים, כל כך תלויים בך כהורה, כל כך אוהבים, כל כך צריכים. ולבחון את הדברים הפעם מהכובע של האבא, גרם לי לראשונה בחיי להבין שמה שעברתי כילד היה התעללות, התעללות נפשית ורגשית עם פגיעה פסיכולוגית ארוכת טווח.
היום אני מבין שהייתי קורבן, ושיש לפניי עוד דרך ארוכה בדרך להחלמה, לריפוי, לניקוי הרעלים, ולתיקון עצמי.