הוא היה נחמד בתחילה, כולם אהבו אותו, כולל משפחתי וחבריי. אולם, ככל שהזמן עבר כך סגר עליי, חבריי הפכו לחבריו עד שנותרתי כסלע בודדה במדבר.
אט אט הביקורת הקשה שהטיח בי נשמעה גם מהקרובים אליי ביותר. הוא השתלט על העוגנים בחיי ולבסוף גם על הבת המשותפת.
הוא הפך לבור בלי תחתית, שלא ניתן למלאו, תמיד נותר ריק. ה"עצמי" שלי הלך וקטן והתייתם מאהבת החיים שפעם כל כך אפיינה אותי.
ככל שנחלשתי והתעצבתי כך הלך והתחזק הלעג שלו כלפיי, וחבריי הפכו לכלי נשק בידיו נגדי.
כשהגיעה הפרידה חיפשתי יד חמה, שתבין, שתכיל, שתאהב אבל הוא היה משכנע ממני, תמיד רץ להסיט את העולם נגדי טרם אעז לומר את דבריי.
הוא גם לא התבייש להודות בפניי שבאמצעות ה"העמדת פנים" יציג אמת מעוותת אודותיי שתכלה סופית את נשמתי. אבל הוא הפסיד לבסוף, כי הצלחתי להמשיך בדרכי, גם אם כשלתי בהעמדת פנים ורק על עצמי לספר ידעתי.