הייתה לי ילדות לא קלה עם אלימות פיזית ובעיקר מילולית.
בכיתה ו' עברתי בית ספר אחרי התעללות בבית ספר ואף פעם לא עברתי טיפול פסיכולוגי. מה שהגן עליי היה בדרך כלל הדחקה ותקווה לעתיד טוב יותר. הייתי תלמידה מצטיינת אבל לא יפה במיוחד ורק כשעליתי לתיכון בנים התחילו לשים לב אליי. הייתי מכורה לסרטי דיסני ואגדות והאמנתי שיום אחד יגיע האביר הלבן ויחלץ אותי מהבית שלי, בו לא היה לי קל.
עבדתי מגיל 12 כי להורים שלי לא היה הרבה כסף וחייתי בחדר עם אחותי. במשך חודשיים יצאתי עם מישהו ממש אובססיבי ששאל אותי לאן אני הולכת ומה אני לובשת, היה מקנא בידידים שלי אבל לא היה נפגש איתי בכלל וסתם מטרידן ובגלל זה נפרדנו.
באותה תקופה היה לי ידיד ממש טוב שלימים הפך לבן הזוג שלי, חודשיים אחרי שיצא עם החברה הכי טובה שלי. החברה שלי הזהירה אותי מפניו שהוא סוטה והוא שידל אותה לעשות דברים שלא רצתה במיוחד בגיל הזה, אבל אני לא האמנתי לה כי היא הייתה מתוסבכת, וכששאלתי אותו, לכל דבר הייתה לו תשובה.
בשנים הראשונות של הקשר הוא היה כמו הנסיך מהאגדות, האהבה שתמיד רציתי, הבן אדם שדואג לי הכי שיש ואני הרגשתי שאני לא יודעת מה אעשה בלעדיו. הוא היה אומר לי את מה שלא אמרו לי אף פעם. שאני יפה ממש ומדהימה וכו'. הוא הרחיק אותי מהחברות שלי ועל החברות שכן שמרתי איתן על קשר, היה אומר דברים לא יפים. הוא רצה להיפגש איתי כל יום והיה משתף אותי במחשבות הכי מוזרות שלו שנורא משכו אותי. למשל, שהוא היה רוצה לחיות בעולם שכולם ערומים בו, שהוא אף פעם לא הרגיש אמפתיה ושהוא שונא את ביה"ס, שהוא מחונן ושהוא משקר בקלות כמו לאכול ארוחת בוקר. הייתה עוד מישהי שהתלוננה עליו בכיתה י"ב וגם לה לא האמנתי. כשהכרנו הוא רצה להפסיק ללמוד ופתאום נכנס למסלול רגיל כמוני ואפילו למסלול מצטיינים. ההורים שלו היו בטוחים ששיניתי אותו כי הוא תמיד היה ילד בעייתי ולא הסתדר עם אחיו.
עם הזמן התחילו התקפי זעם משטויות, שבירת חפצים בבית, פגיעה עצמית שלו, מחשבות על כך שאין משמעות לכלום בחיים ומחשבות אובדניות. ריחמתי עליו וחשבתי שאולי הוא ישתנה, שהוא צריך אותי ואיך אני יכולה לנטוש אותו ככה.
הוא לא רצה להתחתן אף פעם ולא להביא ילדים, הוא היה נגד ברית מילה. היה לו דגל של חיזבאללה בחדר והוא אהב כלי נשק. ישנו עם מצ'טה מתחת למיטה כי הוא טען שזה יגן עלינו בפני פורצים אחרי שפרצו לי לבית בעבר, כל סימני האזהרה היו.
הוא אמר לי שהוא חבר לא טוב בשבילי ושנמאס לו לפגוע בי. הייתי בטוחה שהוא בדיכאון ואמרתי לו שזה לא נכון, למרות שידעתי שמזמן לא היה לי חבר כזה גרוע, שלא אכפת לו ממני בכלל.
לא הבנתי איך הוא השתנה ככה, הוא שכנע אותי להסכים לו לבגוד בי בחו"ל בטענה שאני הראשונה שלו והוא אף פעם לא חווה משהו אחר. הוא שכנע אותי שאין לי חשק ואני בן אדם חולני שצריך להתאשפז בגלל המחלות מהן סבלתי.
בסוף נפרדנו פשוט בגלל יחס מזעזע שלו שהייתי חולה. ברחתי להורים שלי לפני שהוא חזר כי ידעתי שאם הוא יחזור אני אסלח לו. רק שבוע לאחר מכן התפכחתי והבנתי מה באמת היה בקשר הזה, אפילו שיש לי תואר בקרימינולוגיה.
אני מרגישה שהחיים שלי ניתנו לי במתנה ושהייתי עיוורת. יש לי אינסוף דוגמאות לדברים מוזרים שהוא היה עושה ותמיד היה משכנע אותי שזה תקין ושאני מגזימה, חופרת ומשעממת אותו. בלי סוף הוא היה מנסה לשכנע אותי לדברים מיניים שלא רציתי לעשות והיה מבקש ממני להסכים להם כל יום. הוא היה גורם לי להרגיש אשמה על כל דבר, למשל שבגללי אין לו חברים והוא לא נהנה במסיבות. לקראת סוף הקשר הוא התחיל להתחבר לפייסבוק שלי בטענה שזה מתחבר לו אוטומטית. ובכל פעם שהיינו רואים את הדיווחים על הנשים שנפגעו הוא היה אומר לי את יודעת שאני בחיים לא אפגע בך, אני לא כמוהם, למרות שבכלל לא שאלתי.
עכשיו אני מתחילה את החיים שלי מחדש ולומדת הכל מחדש כדי שלא אחזור על הטעות הזו. תמיד תספרו לקרובים, אל תאמינו לו שהוא אומר לכן לא לספר ובוכה לכן. אל תסלחו על בגידה ותאמינו בעצמכן! מסתבר שיש לא מעט כאלה.