היא הביאה לתשומת לבי מקרים רבים בהם מעשי לא היו ערכיים. אפילו מעשים שהייתי גאה בהם בעבר, הוסברו לי מזווית אחרת, זווית של אשה אמיתית, עם ערכים גבוהים, גבוהים משלי.
בכל פעם שנלחצו כפתורים, היא נהגה לתקשר זאת כפער בערכים בינינו. היא לא ידעה איך לתקשר זאת ברכות, אלא בכעס. דבריה יצאו ממנה בכוחניות, שיפוטיות, התעלמות והתפרצויות פתאומיות. רק כך היא ידעה להסביר איך גבר אמיתי צריך להתנהג.
בכל הזמן הזה, היה לי קשה מאוד לקבל את הביקורת הקשה שהוטחה בי בכוחניות שכזו. וזה היה המקור של חוסר היציבות והתקשורת המרחיקה. בכל סיטואציה שהיתה מציפה בנו חילוקי דעות, היה עלי לקחת אחריות מלאה ולתקן את אותם הדפוסים שלי, המפריעים לקשר, אחרת לא היה קשר.
בכל פעם היה זה אני שאכזבתי. ואחרי כל פעם כזו היא ארזה את הדברים ועזבה, נעלמה וחסמה את כל ערוצי התקשורת אליה.
עשרות פעמים נשארתי מבוהל מהנטישה הפתאומית בעודי מעכל את הסיבה לעזיבתה.
איזה טיפש אני, איך עוד פעם הרסתי את הכל.
ממהר להתנצל והופך עולמות כדי לזכות בלב שלה שוב, רק שתחזור ואוכל לתקן את עצמי בשביל הקשר. תמיד כשעזבה ככה, התמלאתי בריקנות וחוסר ערך עצמי.
למה שלא תסבי את תשומת ליבי בדרך רכה יותר?
למה שלא נדבר על זה לפני שאת מתרחקת, אורזת ועוזבת?
לא כל ויכוח הוא הסוף.
אבל כל ויכוח היה הסוף.
וגם אם הייתי מפסיק ליזום ומתנתק, זה לא הטריד אותה. לא היתה לכך שום השפעה עליה ואף פעם היא לא טרחה לשאוב אותי בחזרה לקשר.
אף לא פ ע ם.
עם הזמן זה הפך לרוטינה, אני מאכזב והיא עוזבת. לפעמים גם בלי להסביר את הסיבה, מתבצרת, מתרחקת, נעלמת, חוסמת, מאשימה, בורחת, לא מוכנה לתקשר. טוענת שמאוחר מדי ואין דרך חזרה ואיזו טעות עשתה שנשארה איתי כל הזמן הזה, שאני הזוי ושאעזוב אותה לנפשה.
ולמה שלא אעזוב אותה לנפשה?
למה באמת ניסיתי שוב ושוב להחזירה בכל כוחי?
עם הזמן הצטבר חנק בגרון.
הערך העצמי ירד, החלה אכילה רגשית, יחסי המין ניתנו בכמויות מדודות והרגשה של ויתור עצמי גברה בתוכי. חרדת נטישה התגברה והתעצמה, כשבעצם היא זאת שניהלה את הקשר, ממני כבר לא נשאר שם הרבה.
העיקר שלא תעזוב שוב כי הפצע יכאב וירוקן את כל האוויר מנשמתי.
כל התרחקות כזו כאבה לי ואף פעם לא היתה הכרה בכאב שלי, לרוב היה ביטול שלו. אף פעם לא התנצלה על הפגיעה בי, ולמרות זאת, המשכתי להחזיר אותה אלי עד שיום אחד זה היה יותר מדי עבורי.
התפתח בי דיאלוג עמוק מול עצמי:
מי אני בקשר ומה נשאר ממני בו?
מה בנוגע לכאב שלי, איך אני הוא זה שתמיד אשם בהכל? מה בנוגע לצד שלי בסיפור?
גם לי יש צורך ברכות וחמלה, גם לי יש תנאים.
מה בנוגע לאותה אישה אמיתית, האם היא לא אמורה לראות את הגבר האמיתי שלה גם?
או שאולי איני גבר אמיתי, לפחות לא בשבילה?
למה אני ממשיך בקשר שמכווץ אותי ומשאיר אותי קטן ללא יכולת תגובה? איפה האהבה בכלל? כמה ממנה קיימת שם אם בכלל?
האם זה הגיוני שלא תהיה בזוגיות הזו הסכמה לנשימה גם בשבילי?
מקום להתרחבות וחופש ביטוי עצמי? גם אם לא תמיד, אבל אולי רק מדי פעם? פעם אחת לפחות?
כשאני חושב על כך, הרי שלא הייתה שם התקרבות, אלא נפרדות על נפרדות, עם הרבה הגבלות כוחניות, בריחות והתעלמות. ובעיקר לא היה שם אותי!
צלילים של נפילות אסימונים הושמעו בראשי.
באומץ והסכמה להסתכל לתוך הכאב פנימה.
בתוכי חל שינוי כשהסכמתי לפגוש את הכיווץ.
אני מוקיר את ההזדמנות שניתנה לי להתמקד בשיפור הערכים שלי. הם אכן השתפרו במשמרת שלה, גם אם זה היה כחלק מתהליך כוחני וכואב.
כנראה שזה מה שהיה נדרש כדי לחשוף את הפצעים שלי ולהתחיל את תהליך ההתעוררות שלי.
בזו אחר זו הרגשתי איך האשליות שבניתי לעצמי בראש מתפרקות בי, איך עברתי מניפולציה רגשית והתעלמות מצרכי הבסיסים. איך האשה של חיי היא בעצם שיעור שניתן לי בשם האהבה.
אהבת אמת?
המציאות אומרת אחרת!
הפצע העמוק ביותר נחשף על ידי חנק של עצמי, על ידי ההתייחסות האוימה שלי כלפי עצמי.
איך בכל הזמן הזה אפשרתי לשייך לי דברים שלא שייכים לי ולשאת את משקל הפצעים כולם?
גָזְלַייטִינג?