אבל היא יכולה רק מה שהיא יכולה
- לפני יום 1
- זמן קריאה 2 דקות
במשך שנים האשמתי את עצמי על כך שכל כך קשה לי. הייתי שבוי עמוק בסיפור שגדלתי במשפחה כמעט מושלמת, אחר כך רגילה, ורק הרבה יותר מאוחר התחלתי לראות מה באמת היה שם. באמצע שנות השלושים שלי, כשהפסיכולוגית שלי דיברה איתי על פוסט טראומה מורכבת והייתה בהלם שאף אחד לא אמר לי את זה קודם, ההלם האמיתי שלי היה אחר. אבל ממה. עד כדי כך התודעה שלי הגנה על עצמה מלהביט באמת.
כשהכל התפוצץ, בעוד מתקפה של משפחה שלמה על אדם אחד, החלו עוד ועוד חוטי תודעה להתחבר זה לזה. הבנתי שלא במקרה הכל הרגיש לי מוכר כל כך. שהחרמות, ההשפלות והבגידות לא היו רק בבית הספר. הן היו חלק ממרקם החיים שלי מגיל צעיר. הבנתי שכאשר אני מנסה לזוז מתפקיד שפוגע בי, מבנה משפחתי שלם מפעיל מנגנוני שליטה, אלימות גלויה וסמויה. כולם מתגייסים עבור אדם אחד ונגד אדם אחר. ואתה רואה את זה קורה, ואין צדק.
המורכבות של ההגנות מוחקת את המציאות, את ההתרחשויות, את ההיגיון של לב בריא.
יש מורכבות גדולה בלהיות אדם שמאמין בטוב שבאדם. אדם שמאמין שפגיעות נולדות ממנגנוני הגנה של אחרים, מהכאב שלהם. ובו בזמן ללמוד להציב גבולות מול השלכות קשות, הכפשות ועיוותי מציאות. לשמור על עצמי במקום שבו בילדותי וברוב שנות בגרותי לא יכולתי לשמור. לא ידעתי שמותר לי. ההתניה להיות מיכל לכאב של אחרים, ולהתנתק מהכאב שנגרם לי, הייתה חזקה יותר מחופש הבחירה שלי. זו לא הייתה חוויה אחת. זו חוויית חיים מתמשכת. היו תנאים לאהבה כלפיי, והתנאי הראשון והיציב מכולם היה שאני צריך לגרום לאמא שלי להרגיש אהובה כמו שהיא. לא משנה מה היא אמרה. לא משנה מה היא עשתה. לא משנה כמה זה כאב ופגע.
אם רציתי מקום, הייתי צריך קודם לתת אהבה. ורק אחר כך, אולי, לקבל. אבל כשילד גדל ולומד להבחין בין אהבה למניפולציה, בין אהבה לשליטה, קשה עד בלתי אפשרי להמשיך לקרוא לזה אהבה ולהמשיך לשחק את המשחק.
לאורך חיי התמודדתי עם דיכאון, חרדה, תחושת ריקנות עמוקה, שחזורים כואבים במערכות יחסים ובדידות גדולה. גם מחשבות קשות היו שם. אני ממשיך להתמודד. אף אחד לא יכול לעשות את זה במקומי, אבל לפעמים זה כבד מאוד. להתיר קשרים. לפעול נגד האוטומט של לרצות כדי להשיג שקט רגעי. לפלס דרך בתוך חללים ריקים וללמוד לעשות מקום לעצמי.
היא עצמה נפגעה קשות בילדותה. זה לא תירוץ, וזה לא משנה את העובדה שנפגעתי. אבל זה מאפשר לפעמים להחזיק את הגם וגם. את הידיעה שאילו היה לה כלי אחר, אילו יכלה, היא הייתה גורמת לי להרגיש אהוב באמת. היא הייתה מסירה את הכאב שגרמה ויוצרת עבורי אדמה בטוחה.
אבל היא יכולה רק מה שהיא יכולה.
פוסט זה נכתב כחלק מהפרוייקט שלנו "זה הסיפור שלי" שמטרתו לעזור לנפגעי ונפגעות התעללות נרקיסיסטית לספר את סיפורם ולצמצם את תחושת הבדידות והבושה סביב הנושא.
לשיתוף הסיפור שלכן ושלכם באופן אנונימי כנסו ללינק המצורף:
היות והנושא רגיש, יש להקפיד על שפה נאותה והימנעות משימוש בשמות מפורשים. נשתדל לפרסם את כל הסיפורים, אם כי יתכנו סיפורים שלא נגיע אליהם עקב ריבוי הפניות.
תגובות