מה שלא הבנתי באותם ימים

זוכרת את עצמי נשואה טרייה, אוהבת, תמימה ובעיקר מרצה.

זוכרת אותך, מספר לי פעם אחר פעם כמה המשפחה שלי לא בסדר וכמה המשפחה שלך מופלאה.

זוכרת אותך רב איתי כל פעם שהולכים להורים שלי, אומר עליהם דברים נוראיים, תלושים מהמציאות כמובן.


את ההורים שלך העלית כמובן על נס. הסברת לי כמה הם חכמים, כמה צריך לחקות אותם וללמוד מהם. "ההורים שלי מתנהלים כך ולכן זה נכון גם לנו" היה אשכרה טיעון הגיוני מבחינתך.


ואני כל כך רציתי נישואין מאושרים שוויתרתי לך, מחלתי על כבודי ועל כבוד הוריי פעם אחר פעם. הלכתי להורים שלך פי עשר ממה שהלכתי להוריי, הסכמתי לגור לידם, הבלגתי על מילותיך המכוערות כלפי הוריי ואחיי, אף שידעתי שאתה לא צודק ולא הוגן. חשבתי שכך אצליח בזוגיות.

מה שלא הבנתי באותם ימים, תמימה שכמותי, זה שההתנהגות שלך הייתה מתעללת.


לא הבנתי שבעצם הוויתור וההסכמה שלי למשוואה העקומה שיצרת - שהולכים בעיקר להורים שלך - נתתי לך פרס על אלימות מילולית והתעללות. זה היה תמריץ מצוין להמשיך בזה מבחינתך.

המילים המשפילות שאמרת כלפי ליד ההורים שלך כל פעם שהלכנו אליהם, לא איחרו להגיע. ואני, שהבנתי שזה לא תקין, ניסית לדבר יפה על ליבך, כמובן שזה לא עזר.


תמיד דיברת על כסף, נפנפת בלי סוף בזה שההורים שלך נתנו לנו קצת יותר שהתחתנו. איכשהו העובדה שכל השנים אני הייתי זו שהרוויחה יותר והביאה את רוב הכסף הביתה, לא גרמה לך להבין שיש לי זכויות שוות ברכוש. רבת איתי על כל דבר שקניתי, אפילו על סנדלים לילדה. ואתה היית מוציא כסף חופשי ובאין מפריע. מתנות יקרות למשפחתך, חופשות סקי יוקרתיות בשבילך, אביזרי ספורט נוצצים. ואז היית רב איתי על שמלה שקניתי לעצמי ומסביר לי שאני מגזימה כי גדלתי במשפחה דלת אמצעים.


הכל היה כל כך לא הוגן כלפיי ואיכשהו היית משוכנע כל הזמן שאתה הקורבן ושאני לא בסדר.

אולי תרמו לזה התפרצויות הזעם שלי מפעם לפעם כשכבר לא יכולתי יותר. אבל באמת שמיררת לי את החיים. ואני, אני הייתי חסרת אונים, לא ידעתי כבר מה לעשות.


ההתעללות כמובן לא נגמרה בזה. נהגת להתעלם ממני, לסרב לחופשות או בילויים משותפים, גרמת לי להיות עצובה ולשווע לתשומת לב. וזאת בנוסף לדיבור הלא מכבד שלך כלפיי מול המשפחה שלך שלאט לאט הופיע גם מול החברים שלנו.

ואז החלטת שאנחנו צריכים לגוון את הזוגיות. גררת אותי לכל מיני מסיבות מיניות מפוקפקות ודרשת ממני לשתף פעולה. כשלא הסכמתי לחילופי זוגות (בכל זאת נשארו לי עוד שאריות של עקרונות וכבוד עצמי), כעסת עלי והאשמת אותי שאני הורסת לך. איכשהו זה שלא הסכמתי שגברים אחרים יגעו בי בתמורה לזה שאתה תוכל למזמז את הנשים שלהם, נתפס בעיניך כחוסר התחשבות. אני הייתי אשמה, מקובעת, מיושנת ומתחסדת ואתה היית קורבן - גבר שלא מקבל את המגיע לו.

מצאתי את עצמי נגררת איתך למקומות שממש לא רציתי להיות בהם רק כי כל כך רציתי קצת יחס, קצת אנושיות. ואוי כמה שידעת לנצל את זה!


זוכרת את עצמי מתחננת בפניך שנעזוב מסיבה שלא היה לי נעים לי בה. ואתה מתפוצץ מכעס ומאשים אותי שאני הורסת לך הכל ולא יכולה לתת לך ליהנות. לא ראית אותי ממטר, הייתי שקופה בעיניך. נהגת לספר לחברים על מריבות וחילוקי דעות שלנו ולהסביר להם כמה אני לא בסדר כל הזמן.

לא הבנתי שככל שהתקפלתי יותר, התיאבון שלך רק גבר. כל ניסיון לרצות אותך הביא יותר רשעות ואטימות כלפי. בייאושי הצעתי לך טיפול זוגי וכמובן שסירבת.

בסופו של דבר פיתחתי כעס כלפי ההורים שלך, ראיתי בהם את מקור כל הצרות. התחלתי לדבר בהם סרה, לסרב ללכת אליהם ולומר עליהם דברים רעים גם לילדים. ואז הסכמת ללכת לטיפול, כי הצלחתי לפגוע בך במקום שכאב לך.

היינו אצל שלוש מטפלות שונות. מעולם לא הצלחת להודות באשמתך, תמיד טענת בכל טיפול שאתה מושלם וכל הבעיה היא רק אצלי. שתי המטפלות הראשונות נכשלו, כי הן ניסו לטפל בנו כזוג ולתווך ביננו, זה לא צלח.


המטפלת האחרונה, שעברה לטיפול פרטני מול כל אחד מאתנו בנפרד, עלתה מהר מאוד על הבעיות שלך ולא קנתה את השקרים ותחושת הקורבן המזויפת שלך.

כמובן שבאיזה שהוא שלב סירבת ללכת אליה, אבל אותי היא לימדה המון:

למדתי לשים את עצמי ראשונה, לא לשבת בבית אומללה ולחכות שתתייחס אלי, לא להיבהל מהצעקות והאיומים שלך ובעיקר לא לפחד לאבד אותך.

למדתי שאני טובה ושווה בזכות עצמי ושהאושר שלי פשוט לא תלוי בך.

למדתי לדרוש יחס מכבד ולא להשלים עם אלימות מילולית וזלזול.



למדתי שהסיבה העיקרית לזה שיכולת להחליט שהמשפחה שלך חשובה יותר ממני ומהילדים זה בעיקר כי אני אפשרתי את זה.

ובעיקר למדתי לא לפחד ממך יותר.


לא היית מוכן לשינוי, תחושת העליונות והזכאות שלך גרמו לך איכשהו לחשוב שהשתגעתי כי פתאום אני דורשת יחס מכבד או שוויון בין המשפחות שלנו.

כשדיברת אלי לא יפה ליד הוריך בפעם המיליון, קטעתי אותך ואמרתי שלא מקובל עלי שתדבר אלי ככה. כולם נעו בשולחן במבוכה ואתה עמדת המום ופגוע, לא מבין איך אני מעיזה "לזלזל כך במשפחתך" ולבוא אל הוד מעלתו בטענות מולם.

איכשהו הרגשת שאתה הקורבן, טענת שבגללי אתה צריך ללכת על ביצים לידם. כעסת עלי ורבת איתי, אבל בשורה התחתונה, הדיבור המשפיל מולם נפסק אחרי שהבנת שאני לא מבליגה על זה יותר.


לא הסכמת לוותר על זכויות היתר שלך, נגררנו להמון מריבות ובסופו של דבר הגענו לדבר על גירושין. הלכתי כבר לפגוש עורכת דין, בדקנו אופציה ל'נסטינג' ושללתי אותה כי הבנתי שאם נפרדים אני ממש לא רוצה להשאיר לך פתח להמשיך להציק לי.


ברגע שהבנת שאני רצינית ולא מפחדת לעזוב אותך, ביקשת צ'אנס אחרון. ביקשת שנלחם על הבית. הסכמתי, למען הילדים, אבל כמובן שזה לא עזר.

ככל שלמדתי להציב לך גבולות ההתעללות הלכה וגברה. האלימות המילולית, הפיזית, המינית, הנפשית. חצית כל קו אדום אפשרי, החזירות שלך לא ידעה גבולות ושום דבר כבר לא עזר.


בסופו של דבר גיליתי שגם בגדת בי בלי סוף כל השנים. המאהבת שלך באה לדבר איתי אחרי שגילתה שגם בה אתה בוגד וגם לה אתה משקר. זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי.


היום אנחנו בהליכי גירושין. אחרי שגיליתי את הבגידות, שום ניסיון 'הוברינג' לא עזר לך יותר, זה מה שהייתי צריכה מסתבר כדי להעיף אותך מחיי. אני שמחה ומאושרת שהבנתי מי המפלצת שאתה באמת ומצרה על כל דקה שבזבזתי על אדם חולה ולא ראוי כמוך.


לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.