top of page

חוסר אונים

לפני כ-12 שנה היא הופיעה בחייו של בני.

שמחנו, שניהם היו בתחילת שנות העשרים, מאותו אזור מגורים, בחורה נבונה, כמוהו אוהבת לטייל ובעלת תכונות נפלאות (שבמהרה יתבררו כמצג שווא) של אדם חומל על בעלי חיים, טבעונית וכל כולה אוהבת וחומלת.

בהמשך למדה וקבלה תואר מתקדם בתחום הפסיכולוגיה. בהדרגה, יצא המרצע מן השק והאישיות הגזלייטרית התגלתה במלוא כיעורה.


הבן שלי היה מגיע מבולבל ומתוח, ובהמשך הפגין התרחקות הדרגתית מהמשפחה והתנהגות לא סוציאלית (לא מודיעים אם באים, מודיעים שיבואו ומאד מאחרים, מתחמקים ממפגשים ועם הולדת הילדה – לא נותנים ליצור איתה קשר משמעותי).

10 שנים קדימה כשאנו, ההורים, ניגשנו לייעוץ פסיכולוגי שהומלץ ע"י מיזם "עוגן", הופנינו לספר "בן הזוג הטורף" מאת עו"ד סופי כהן. שני שליש מהספר נראו לנו כמתאימים למצב שלנו, וניסינו לעקוב אחר ההמלצות. בנוסף ראינו כל סרטון אפשרי בערוץ של ד"ר Ramani, והבנו שחשוב להיות שם, לא לעזוב, לפגוש את הבן שלנו בלבד ליד מקום עבודתו - וזה עבד לאורך תקופה לא מבוטלת.


במקביל, יש לבן שלנו עבודה מספקת, חברים, הוא יוצא מדי יום לטיול עם הכלבה ונראה שמצליח לארגן לעצמו חיים במסגרת הזו עם קבלה מסוימת של נזיפות, עונשים ורגשי-אשמה שהיא מטילה עליו והוא מסכים לאמץ.

יום אחד עשינו מה שהתברר בדיעבד כטעות שנבעה מהרבה כוונות טובות: בקשנו להיפגש ברביעייה ופשוט לדבר.

הבקשה הופנתה לכלתנו עם רצון להיפגש ולראות איך מעלים את התקשורת בינינו לפסים תקינים.

התוצאה: בננו כתב לנו הודעה שמבטאת את הקושי שלו בסיטואציה, ומרגע זה הפסיק לתקשר איתנו בכל דרך. שלחנו מסרים אוהבים, כתבנו מדם לבנו, לרגעים הוא עוד כתב "אתקשר מחר" - וכלום.

כעבור חודש נחתנו בארץ מחופשה בחו"ל ואחרי שצלצלנו כדי להודיע שבאים לראותו ולא ענה - פשוט הגענו.

התחבקנו, התיישבנו לדבר וכובדנו בכוס מים, וכל אותו זמן כלתנו ע' לא קמה, לא מסתכלת לעברנו ולא מדברת. הילדה בת הכמעט 3 שנים שאלה: "למה הם באים אלינו?" ילדה שלא מכירה את סבא וסבתא שלה.

ירדנו לטייל עם בננו והכלבה, הוא חלק איתנו חוויות מהעבודה, ליווה אותנו למכונית, התחבקנו ארוכות וחזרנו הביתה מאושרים ובתחושת הקלה. לפני שנסענו שאלתי אותו לתחושתו והוא ענה: בדיעבד - אני שמח... (בדיעבד, כי לטלפון המקדים שלנו - לא ענה ובאנו ללא הזמנה).


אין לי מושג מה היתה התגובה אליו עם חזרתו הביתה. לבי מתכווץ כשאני חושבת איזה מטען של רוע מתחום ההעלבות, ההקטנות, רגשי-האשמה או העונשים הוא ספג, כי מאז אותו יום הוא שוב חזר לדממת האלחוט.

הכאב צורב ותחושת חוסר האונים היא ענקית. הידיעה שאם נניח לו לנפשו אולי יקל עליו לשרוד בתוך קשר של הטרדה נפשית. ומאידך, איך לא משאירים אותו לבד וממשיכים להעביר לו מסרים של אהבה וגעגוע.


Comments


bottom of page