top of page

זה רק כאילו יש אמא, אבל אין

זה רק כאילו יש אמא.

אבל אין.

את לבד בעולם כולו.


היא דואגת לאוכל. למיטה נקייה. מזכירה לי להכין שיעורים.

ואני חושבת שזו אמא, ולא יודעת שאמא זה רגש, אהבה, הכלה, הקשבה, סקרנות, נתינה.

כי באמא שלי יש המון רגשות, שקשורים רק בה.

מה עשו לה. מה אני עשיתי. מה אני לא עשיתי. זהו.

אין שום רגש אחר.

לשבת כל יום אחרי בית הספר ולהקשיב לסיפורים על אבא. אבא שיגיע מהעבודה הביתה אבל בינתיים היא מלעיטה בשנאה שלה כלפיו.

ואני מתחננת שתפסיק, אבל אז היא כועסת. אם אני לא מקשיבה לה זה סימן שאני נגדה, שאני בעדו.

אני צריכה להסכים כל יום מחדש שהיא הטובה והוא הרע. או אני הרעה. מישהו חייב להיות הרע. כדי שהיא תהיה הטובה.


ואף פעם היא לא שאלה מה שלומי, רק היא קיימת. אני קיימת רק כדי לתת תוקף לקיום שלה. אין לי קיום עצמאי. הרגשות שלי לא רלוונטיים ואם הם קיימים הם מטרידים.

יש מקום רק לה.


וכל מה שהיא לא אוהבת בעצמה היא תייחס אליי, ואין לי את הכלים להתגונן מול האשמות שאני לא מבינה (כמו אני מקווה למות לפני שאצטרך ליפול בידיים שלך ובטיפול שלך, וכל זה כשאני ילדה קטנה ובכלל מפחדת מזה שהיא תמות ומה יהיה איתי).


ואני ילדה שקופה שרק מחפשת שקט ולרגע אחד להרגיש את עצמי ולא אותה.

להבין מי אני.


לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.

bottom of page