זה אף פעם לא היה מספיק בשבילו

15 שנים הייתי נשואה לאדם עם אישיות פסיכופתית ולא ידעתי. הוא היה יפה תואר, משכיל מאוד, חרוץ, איש מהתחום הטיפולי, זוכה להערצה ולקידום מתמיד במקום עבודתו, אהוב כל כך בקרב חבריו, מוערך ע"י כל מי שהכיר אותו, חכם ומצחיק וחם. ורק בבית הוא היה מפלצת. מפלצת שקטה, אבל אפילו אני לא ידעתי שהוא מפלצת.

כשזרק לפח סיר פסטה שמנת שלם שהכנתי כי זה "לא בריא", הלקאתי את עצמי על כך שאני מכינה אוכל לא בריא. כשאמר לי עשרות פעמים לאורך השנים שאני שמנה ובגלל זה הוא לא שוכב איתי - הלכתי לעשות ניתוח קיצור קיבה, כשאמר לי עשרות פעמים שאני מכוערת - רציתי לעשות ניתוח פלסטי לאף, כשאמר לי שוב ושוב ושוב ושוב שאני אמא גרועה - התמסרתי כל כולי לאמהות כדי להיות אמא טובה, לא הותרתי דבר אחר בחיי מלבד האמהות. כשאמר לי שאמא שלי שטן, שאני אפס, שאף אחד לא אוהב אותי, שכולם מנצלים אותי, התאמצתי עוד ועוד להיות ראויה בעיניו.


הכל כמובן נאמר בשקט, רק אני שמעתי. לא תמיד היה צורך במילים. לפעמים אנחה שלו או זימזום שיר שנועד להשפיל אותי, או מבט קצר - הספיקו בשביל שאני אשמע את ה"מילים" ובלי שאף אחד אחר מהנוכחים יבין. היתה גם אלימות כלכלית מתוחכמת וגם אלימות פיזית קלילה, כמו לזרוק עלי מגבת וכדומה, מעשים שנועדו בעיקר להשפיל.


שנים רבות לקחתי את האחריות עלי, את האשמה עלי, וכל הזמן ניסיתי להשתפר, אבל זה אף פעם לא היה מספיק בשבילו. עד שבתהליך ארוך שעשיתי עם עצמי ובזכות העלאת הנושא בתקשורת הבנתי שלא אני הבעיה. היום אני גרושה ממנו, והתחושה היא שהוצאתי את הטומאה מחיי. לעולם לא מאוחר מידי. גירושין וציפרלקס ואני מאושרת...

לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.