באותו הזמן לא הבנתי שמשהו לא בסדר

בהתחלה לא ראיתי את הסימנים, הייתי ילדה, בדיוק מלאו לי 21.

הייתי בטראומות מקשרים קודמים של גברים ש״השתמשו וזרקו״ אותי, והייתי בתחושה שאף אחד כבר לא יאהב אותי.

ואז הכרנו במקום העבודה, הכל קרה כל כך מהר!

אחרי חודשיים כבר עברנו לגור ביחד.


לא היה שיח עמוק בנושא. קיבלתי הודעה בזמן העבודה, הודעה עם תחנונים ולחץ שנעבור לגור ביחד, אמרתי כן.

היום אני מבינה שלא ככה אמורה להתקבל החלטה מסוג זה.

את הכל עשינו ביחד. בהתחלה זה היה מרגש, שמישהו כל כך דואג לי ורוצה להיות איתי כל הזמן, אבל בהמשך זה נהיה מעיק.

היה לי אפס זמן לעצמי, לכל מקום שרציתי ללכת הייתי צריכה לתת דין וחשבון, וגם כשהלכתי לבד לאן שהוא היו אין ספור שיחות טלפון והודעות של ״מתי את חוזרת?״ עד שלפעמים הייתי מוותרת על דברים או חותכת מוקדם רק בגלל תחושת הלחץ הזו.


היה לי ליווי טלפוני בדרכים לכל מקום שהלכתי. בכל פעם שפספסתי שיחה או שלא עניתי להודעה בדיוק באותו הרגע, זה הגיע לריב, כשתמיד הוא טען שזה מתוך חרדה שקרה לי משהו, דאגה וכו׳. שזה משהו שהוא חייב שיהיה בבת זוג שלו - שתמיד תענה ותהיה זמינה, אחרת הוא נכנס ל״סרטים״. ואני הטיפשה חשבתי שאני צריכה להכיל את זה ולהתאים את עצמי לצרכים שלו. היום אני מבינה שלא כך נראית דאגה, ואני אשמה שהאכלתי את הזאב.


כל מה שהיה שלי הפך להיות 'שלנו', כל החברים שלי נעלמו מהאופק והחברים שלו הפכו להיות שלנו. היום אני מבינה שזה לא באמת שלנו, זה שלו בלבד.


בדיעבד אני רואה את הסימנים של כל מה שהיה לא תקין, אבל באותו הזמן לא הבנתי שמשהו לא בסדר.

בהמשך נותקתי מכל מי שהיה קרוב אליי, חברות, משפחה. פעם זו החברה הזו שלא מספיק טובה עבורי, פעם חברה אחרת שפשוט ״שרוטה״. גם כשלא האמנתי בזה, כל כך פחדתי לאבד את כל ה״טוב״ הזה שפשוט נשאבתי והסכמתי לכל בקשה או דרישה.

ואז נדרשתי להפסיק את הלימודים האקדמיים באיומים שאם לא אעזוב אז ניפרד, אחר כך נדרשתי לעזוב עבודה שמאוד אהבתי. כל דבר שלא הסכמתי אליו נגמר בסוף באולטימטום שאם לא אסכים, אז ניפרד. והפחד שיתק אותי כל פעם מחדש.

כמובן שלכל זה התלוו הרבה ״ברכות״- שאני לא שפויה, חולת נפש, מעוותת את המציאות בכל פעם שניסיתי לעמת אותו עם דברים שנאמרו ושנעשו.

״אני לימדתי אותך כל מה שאת יודעת״.



וגם הרבה התקפי זעם בלתי צפויים על שטויות. לפעמים כשזה יצא על איזה איש שירות אמנם הייתי נבוכה מהסיטואציה, אבל שמחתי שלפחות הפעם זה לא עליי.

אני מרגישה בעיקר מטומטמת. רק אחרי 10 שנים התפכחתי, אבל עכשיו כבר נשארתי לבד, עם חובות כלכליים, בלי מקצוע, בלי חברים, בלי משפחה. לא נשאר ממני כלום.


איך בכלל אני אמורה להמשיך? להתמודד? הגעתי למקום הכי נמוך בחיים שלי. כל חיי הייתי מצטיינת בלימודים ובעבודה, היו לי שאיפות גדולות בחיים והכל נגדע ונקטע.

אני מרגישה שהנפש שלי פצועה ומדממת.

בתור מי שגדלה בבית אלים, כל החיים חשבתי שהדבר הכי נורא הוא גבר מכה, אז לא.


היום אני חושבת לעצמי- הלוואי שזה היה מכות. הלוואי!!!

כי אם זו היתה מכה פיזית כנראה שהייתי יוצאת משם עוד בשנה הראשונה.

אבל זה? כל כך חמקמק, כל כך קשה לזיהוי, בעיקר כשאת בתוך הסיטואציה עצמה ומפעילים עלייך מניפולציות ומשחקים פסיכולוגיים שאפילו לא חשבת שקיימים. זה כמו מישהו שעושה עלייך שח-מט אבל את אפילו לא ידעת שמשחקים.

וזה רק על קצה המזלג ממה שעברתי בעשור האחרון.


היום אני בטיפול פסיכולוגי ורק בזכותו הבנתי איפה אני נמצאת ועד כמה שום דבר לא תקין במה שקרה. הבושה גדולה וכל שנותר לי לקוות- שאולי יום אחד לא אפחד יותר.

לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.