"פעם אחת היה עץ, והוא אהב ילד קטן אחד.
וכל יום הילד היה בא ואוסף את העלים של העץ ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער.
הוא היה מטפס על גזע העץ ומתנדנד לו על הענפים ואוכל תפוחי עץ, וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצלו של העץ.
והילד אהב מאוד מאוד את העץ. והעץ היה מאושר".
ישנם מיתוסים על אהבה ויחסים שנחקקים בנו מילדות ועד בגרות. דרך הספרות, הקולנוע, התרבות, החברה והמשפחה שלנו.
סיפורו של "העץ הנדיב", הוא דוגמא יפה ומעניינת לסיפור מוכר ופופולארי שרבים זוכרים מילדותם. בתחילת הסיפור מתוארים היחסים ביניהם כאידיאליים, הילד והעץ נהנים אחד מהשני, מהקשר ביניהם, מהזמן שהם חולקים יחד. הילד אוהב את העץ והעץ מאושר. אך מה שנראה בקריאה ראשונה אולי כסיפור על חברות ונדיבות הופך להיות הרבה יותר מורכב.
בהמשך הסיפור הילד מגיע אל העץ ומבקש את תפוחיו כדי למכור אותם מכיוון שהוא צריך כסף, הוא מבקש את ענפיו כדי לבנות לו בית, ולבסוף הוא מבקש את גזעו כדי לבנות לו סירה. בכל פעם שהילד מגיע הוא מבוגר יותר, העץ מפציר בו "בוא ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, ותתנדנד על הענפים ותהיה מאושר", אך הילד עסוק, זקן או עצוב מדי כדי לשחק עם העץ.
העץ בנדיבותו מעניק לילד את כל כולו. אמנם העץ שמח להעניק לילד עוד ועוד מעצמו, אך הוא נותר עצוב בבדידותו, ולבסוף מאבד מזהותו, כשלא נותר ממנו דבר מלבד גדם.
ניתן לקרוא את מערכת היחסים בין העץ לילד כדוגמא למערכת יחסים מתעללת. אשר בתחילתה שני הצדדים מעניקים מעצמם ומושקעים בקשר. שני הצדדים מרגישים אהבה ונהנים מהקשר, ושני הצדדים מרוויחים מהקשר ומהחיבור ביניהם. אך בהמשך הקשר נראה שהעץ ממשיך לנסות ולשחזר את תחושת החיבור הראשונית שהיתה לו עם הילד, בזמן שהילד הופך אדיש לרצונו של העץ ומבקש ממנו בקשות שונות שיסייעו לו להגשים את עצמו מחוץ לקשר.
למעשה, תחושת החיבור העילאי והקשר הייחודי בין העץ לילד הופכת להיות מקור לשימוש וסחיטה מצד הילד, כאשר העץ נותן ונותן עד שלא נשארים לו כוחות ולא נשאר לו דבר. אמנם נראה שהקשר הוא לכאורה הדדי, אבל בעצם יש בו צד אחד שמשתמש ומרוקן את הצד השני בקשר.
האם זו זאת אהבה?
רבים שחוו מערכות יחסים מתעללות עם אנשים בעלי מאפייני אישיות נרקיסיסטים/פסיכופתים שואלים את השאלה הזאת.
איך משהו שמרגיש כמו אהבה, אהבה מהסרטים, אהבה מהחלומות, יכול להזיק ולפגוע כל כך. ואם זאת לא אהבה אז מה כן?
רבים שואלים איך ייתכן שנתנו כל כך הרבה, את ליבם, את כל כולם, לאדם שפגע בהם ושהיה אדיש למחוותיהם.
לרוב, בשלב הראשוני של הקשר המתעלל, מתרחש תהליך של "הפצצת אהבה" בו מתחבר הפוגע לנפש הנפגע/ת שלו בחיבור מהיר ותשוקתי. שלב זה יכול לארוך בין כמה שבועות לכמה חודשים (ועד שירגיש הפוגע ששבה את הנפגע). במהלכו יחוש הנפגע תחושות של התעלות וחיבור, אשר יקשרו את רגשותיו ונפשו לפוגע. ניתן אפילו להשוות זאת לתחושות של "התמכרות" (ביטויים כגון "חיכיתי כל חיי לפגוש את האישה הזאת" או "אני לא מבינה איך חייתי בלעדיו עד עכשיו" יכולים להיות אופייניים מצד הנפגעים בשלב זה).
אלא ששלב זה הינו זמני, ולאחריו יופיעו בהדרגה מניפולציות שונות בקשר והתנהגות פוגענית מצד הפוגע. אמנם בתגובה לכך, נפגעים רבים חשים צורך ורצון לתת עוד הזדמנות לפוגע, להיאזר בסבלנות, להעניק עוד ועוד מעצמם, עבור הסיכוי לשוב ולהרגיש את האהבה והחיבור הראשוני שהיה בתחילת הקשר.
השילוב בין הרצון לחזור להרגיש את האהבה הראשונית לבין המניפולציות שמשתמש בהן הפוגע, משאיר נפגעים רבים בתוך מערכת יחסים פוגענית ושוחקת.
סיפורו של העץ הנדיב יכול לספק כמה תובנות לגבי האופן בו נראית מערכת יחסים הרסנית ולגבי האופן בו אמורה להראות מערכת יחסים בריאה:
- רגש אהבה אינו תלוי בנתינה אינסופית וסיפוק מתמשך של צרכיו של הצד השני.
- יחסי אהבה הדדיים כרוכים בשמירה על הזהות וההתפתחות של שני הצדדים בקשר.
- אושר הנובע מנתינה בלבד עלול להותיר את הצד המעניק מרוקן וחלש.
- נדיבות ונתינה אינסופית וללא גבולות עלולה להביא לויתור על זהותנו וצרכינו עבור הצד השני.
- מה שנדמה לעיתים כאהבה גדולה ומהירה, עלול לתעתע, להשתנות ואף להזיק לנו.
- קשר בו אחד הצדדים נמצא תחת תנאי של נתינה תמורת אהבה, איננו מאוזן והדדי.
אם כך, אפשר לקרוא ב"העץ הנדיב" על אהבה ואושר הנובעים מקשר וחיבור אותנטיים. אך ניתן גם ללמוד על הצורך בגבולות בקשר ונתניה הדדית, על מנת להימנע ממערכת יחסים הרסנית.
הפוסט נכתב בלשון זכר אך מתייחס לשני המינים ולכל המגדרים.
כתבה: נטע פרץ, מנהלת הסושיאל, מתנדבת בעוגן
ערכה: עינב יולביץ', פסיכולוגית קלינית, ממקימות עוגן