ד"ר הדס הרמתי
יעל ויואב נשואים 20 שנה, והקשר ביניהם רווי במתחים וקונפליקטים ללא אלימות גלויה לעין. לעתים קרובות אחד מהם מביע ביקורת על הוריו של השני, והעניינים מתלקחים. במצבים כאלו, יעל לרוב יוצאת מהבית, ועם חזרתה אינה מדברת עם יואב ואינה מאפשרת קשר עין איתו, עד שהיא "מפשירה" לאחר כמה ימים או שבועות.
רוני ואלעד נשואים 5 שנים. בטיפול הם מספרים שאלעד מעוניין ביחסי מין הרבה יותר מרוני. כשרוני מסרבת, אלעד נכנס למתח ומתקשה להירדם. הוא אומר שחש דחוי. למחרת הוא מסתובב בבית כעוס ועצבני ונכנס לשתיקה רועמת שיכולה להימשך מספר ימים ואף יותר. רוני אומרת: לפעמים אני "נותנת לו" רק כדי שייגמר כבר הברוגז הזה".
מאיה מנתקת קשר עם הוריה כאשר הם מעצבנים אותה. למשל אם הם מעירים לה על כך שכדאי שתחפש עבודה או מסרבים לתת לה משהו שלטענתה מגיע לה. במצבים כאלו היא מנתקת קשר לשבועות ואף חודשים.
מה שמשותף לכל התיאורים לעיל הוא דפוס התנהגות שנקרא "טיפול בשתיקה" או "ענישת שתיקה", ובאנגלית: silent treatment. מדובר במצב בו אדם אחד מעניש אדם אחר בשתיקה ו(כמעט תמיד) במניעת קשר עין, וזאת תוך כדי הכרה בכך שהאחר מעוניין בדיבור וסובל מהחרם שמופעל כלפיו. לפעמים מכנים את התופעה במונח , stone walling כי השותק למעשה מציב מעין חומה בצורה בינו לבין המושתק.
לרוב השתיקה משמשת כביטוי לכעס וכאמצעי מניפולטיבי, שנועד ללחוץ על האחר שישנה את התנהלותו או לנקום בו על פגיעה כלשהי. לפעמים היא משמשת כאמצעי להימנעות מעימות. במקום להתעמת ולהסתכן בכך שיהיו חילופי דברים לא נשלטים, השותק בוחר להביע את הכעס והעלבון מבלי לאפשר מגע, ומבלי שהצד השני יקבל הזדמנות להביע את דעתו.
מקור הביטוי "טיפול בשתיקה" בבתי כלא במאה ה-19, שנקטו בענישה כזו כלפי אסירים. במקום לפגוע בגופו של האסיר היו מונעים ממנו דיבור עם הסוהרים ועם שאר האסירים, לפעמים תוך בידוד או כיסוי העיניים כדי למנוע קשר עין בין האסירים.
בתי כלא (לפחות מערביים) כבר כמעט שלא נוקטים בענישה כזו, אבל במערכות יחסים קרובות היא די נפוצה, וחוקרים מצאו שמדובר באחת הטקטיקות הפוגעניות ביותר וגם הקשות ביותר ל"פיצוח" ולשינוי. טיפול בשתיקה מתקיים בתוך מערכות יחסים זוגיות, משפחתיות, חברתיות ותעסוקתיות. מדובר בטקטיקה שמופעלת ע"י נשים וגברים וכלפי גברים ונשים, ללא ממצאים שמעידים על הבדלים בין המינים בהקשר זה.
איך טיפול בשתיקה משפיע על הצד המוחרם?
השפעות הטיפול בשתיקה הן עוצמתיות, ומובילות לעתים קרובות למצוקה קיצונית. אנשים שסובלים מהחרמה מסוג זה מספרים על בלבול, תסכול וחרדה, על קושי להירדם, פגיעה בתיאבון, כאבי ראש, פגיעה בתפקוד וירידה בתחושת הערך. ענישה בשתיקה כהתנהגות חזרתית עלולה להוביל לדיכאון ברמות שונות.
החוויה המרכזית במצב כזה היא של דחייה. זו כמובן חוויה שהצד הנפגע לא ממציא, אלא היא לגמרי מחוברת למציאות, ובמלים אחרות - זה לא "אתה בוחר להיפגע" או "זו הפרשנות שלך", אלא דחייה מציאותית. הצד השני נותר תוהה מה עשה לא בסדר, ולעתים קרובות מתמלא בספקות עצמיים והאשמה עצמית (למשל: "הייתי אמורה להבין אותו...").
מה מבדיל הצבת גבולות בריאים לבין ענישה בשתיקה? מתי בכלל מדובר בסוג של התעללות רגשית ומתי לא?
בכל מערכת יחסים משמעותית ישנם כעסים, פגיעויות ועלבונות. אי אפשר רק לאהוב ולהיות טובים אחד לשני, מפני שמערכת יחסים קרובה מזמנת חיכוכים, ניגוד אינטרסים ומגוון לחצים. כשאנשים פגועים או כועסים, הם לפעמים רוצים להתרחק ממי שלהרגשתם גרם להם לחוש כך, וזה לגמרי טבעי ולפעמים אפילו חיוני.
גם כשדברים מתנהלים כשורה, הצבת גבולות הם היבט חשוב במערכות יחסים. כל אחד זקוק למרחב, לחופש לחשוב ולשקול, ולזמנים של שקט. ישנם אנשים שזקוקים ואחרים זקוקים לזמני שקט כחלק משגרת החיים, ואחרים זקוקים לכך בעיקר כשהם חשים כאובים ומתוסכלים. במצבים כאלו, הם זקוקים לפסק זמן לצורך הרגעה, הרהור ולאחר מכן לחזרה מחודשת לתקשורת תקינה.
