"רוקטמן"- סיפורו של אלטון ג'ון: מחסכים והתעללות נרקיסיסטית לריפוי ותיקון

סיפור חייו של הזמר המפורסם אלטון ג'ון, המסופר בסרט "רוקטמן", מזמן הצצה מרתקת להתרחשותן של מערכות יחסים קרובות המאופיינות בדפוסים נרקיסיסטיים, החל מחסכים ועד להתעללות של ממש. כבר בסצנה הפותחת אנו מתוודעים למצב נפשי ירוד אליו הגיע אלטון בנקודת שיא בקריירה שלו - התמכרות לסמים, אלכוהול, תרופות, סקס וקניות, וכן בולמיה ובעיית שליטה בכעסים. נדמה כי כל אלו באים לרמז על עברו, אשר יוצג לאורך הסרט, ומתכתבים עם ההרסנות שחווה בקשריו הקרובים.

הילדות: מבוא לחיים

לאורך ילדותו חווה אלטון חסך משמעותי באהבה ותשומת לב, שכן הוריו, כל אחד בדרכו, עסוקים בעיקר בעצמם. אימו, אמנם מעניקה לו אהבה ותשומת לב מדי פעם, אך באופן מוגבל מאד, ולעולם לא על חשבון על הרצונות והצרכים האישיים שלה. כאשר הוא מקבל הצעה נדירה ללמוד באקדמיה המלכותית למוסיקה אימו מתפעלת במידה, אך מיד שוללת את האפשרות, משום שהיא עסוקה בענייניה בסופי שבוע ולכן לא יכולה לקחת אותו לשם. אביו של אלטון, איש צבא החוזר לעיתים רחוקות לחופשה בבית, נראה עסוק לחלוטין בעצמו. אלטון מצפה ומתכונן לבואו, אך האב לא מחזיר לו ולו מעט אהבה. כשהוא מנסה להתקרב אליו האב מתרחק. "מתי תחבק אותי?" שואל אלטון בן ה-5, "אל תהיה רכרוכי" עונה האב בקור. תגובתו קשה עד כאב, גם לצופה מרחוק.

הקשרים המוקדמים בחיינו, עם ההורים או דמויות מטפלות קרובות, הינם בעלי השפעה משמעותית על ההתפתחות הנפשית שלנו. קשרים אלו מוטבעים בנו בעוצמה, ומלמדים אותנו איך זה להיות בקשר עם מישהו אחר ועל התנהלות בעולם בכלל. למידה זו חשובה לצורך יצירה וביסוס קשרים חדשים ושונים בהמשך חיינו. אופי מערכות היחסים הראשונות יכול להיות בעל משקל רב בבחירות שנעשה בעתיד. פעמים רבות, אנשים החווים מערכת יחסים הכוללת התעללות נרקיסיסטית בבגרותם, למעשה חוו בעברם מערכת יחסים דומה באופיה.

אלטון ג'ון הילד לומד דרך הוריו כי הוא נטל שאינו ראוי לאהבה טובה ופשוטה, כזו שאינה תלויה בדבר. הוא מקבל שוב ושוב את המסר כי עליו להתגמש, להעלם, לא להפריע למהלך חייהם של הוריו, על מנת לקבל יחס כלשהו.

החיים הבוגרים: שחזור דרך התעללות נרקיסיסטית

בחייו הבוגרים אלטון ממשיך לקבל יחס קר, מנוכר ופוגע מהוריו, וזאת למרות הצלחתו המטאורית בעולם המוסיקה. אימו מאשימה אותו בהקרבה שעשתה למענו- "לא הייתי צריכה להביא ילדים לעולם, אתה יודע כמה מאכזב זה להיות אימא שלך?". אביו בונה משפחה חדשה, ומעניק לילדיו יחס חם ואוהב, לעיני אלטון הכואב והפגוע. הוא נראה בודד, אבוד וצמא לאהבה, וכך נכנס לקשר זוגי מתעלל עם מי שהופך למנהלו האישי, ג'ון ריד.

הקשר של אלטון עם ריד מדגים לצופה התעללות נרקיסיסטית מלאת מניפולציות. בשלב הראשון ריד מפעיל על אלטון "הפצצת אהבה"- הוא מעניק לו מערכת יחסים רומנטית שהוא טרם חווה, תשומת לב רבה והאדרה, ומוכר לו עתיד מדומיין מלא בטוב. בהמשך אלטון ממנה את ריד למנהלו האישי, ובכך ריד הופך לגורם השולט במציאות של אלטון. הוא מרחיק אותו ממעגל התמיכה הקרוב - אנשים שליוו אותו עד אז, ומבודד אותו באופן שנותן לו שליטה גבוהה יותר בחייו של אלטון. בהמשך דפוסי ההתעללות הנרקיסיסטית נעשים בולטים יותר - ריד נוטה לוויכוחים סוערים, בגידה ללא רגשות אשם וחרטה, וניצול של אלטון כמכונה המייצרת עבורו כסף. הוא אינו אסיר תודה לאלטון על כל מה שהצלחתו מביאה עימה, להיפך, ממש כמו הוריו הוא משליך על אלטון את האשמה ומעמיק את מצוקתו. "אתה אנוכי" הוא מאשים אותו לא אחת, אפילו כאשר אלטון נמצא בשפל ומנסה להתאבד. גם כשהוא נפרד מריד כבן זוג, אלטון ממשיך לחוות התעללות ממנו משום שכבל עצמו אליו בחוזה ניהול אישי דרקוני.

ההצלחה, ההערצה ואהבת הקהל אינן מפיגות את תחושת הבדידות והחסך באהבה שאלטון חווה. הוא ממלא את החלל בהתמכרויות וצולל לתוך מצב של ניתוק מאחרים ומעצמו, עד שהוא קורס ומגיע למוסד גמילה.

מעט מהאור: יחסים מיטיבים כבסיס לתקווה

בסופו של התהליך שעובר אלטון הוא מצליח להתפייס עם עברו, להשלים עם חולשותיו, ויותר מכל לשקם ולייצר מערכות יחסים טובות ולהגדיר עצמו מחדש מחוץ לקשרים הנרקיסיסטיים שליוו אותו עד אז בחייו. בדמיונו הוא מתעמת עם הוריו המקטינים והפוגעים, עונה לריד "חשבתי שאת אוהב אותי באמת, אבל אתה לא מסוגל לכך", ולצד זאת מכיר באלו שהיו שם בשבילו באופן חיובי לאורך הדרך.

אם כן, היכן נזרעו ניצני הבסיס המיטיב בקשרים וכיצד התקיימו בחייו? דמות הסבתא, גם אם לא היה בכוחה לשנות את מציאות חייו, היתה שם עבורו כמה שיכלה מבחינה רגשית ומעשית, ובעצם התפעלה וראתה אותו תמיד בתור מי שהוא באמת. למזלו הרב, אלטון יצר קשר יציב וטוב נוסף לאורך חייו, עם הפזמונאי שכתב את שיריו- ברני טופין. טופין אמנם התרחק מאלטון במצבי משבר, כנראה כדי לשמור על עצמו מקריסה, אך יחסו האוהב ואמונתו באלטון נשארו יציבים (והם נשארו חברים טובים עד היום). לבסוף, הוא מחבק את הילד בן החמש שהיה, וכמו מעניק חזרה לעצמו את תשומת הלב והאהבה הפשוטה בה תמיד רצה.

צפייה בסרט, על אף הכאב שהיא מעוררת בצופה מעוררת גם תקווה. למרות הפגיעה וההתעללות הנרקסיסטית שיכולה לצבוע ולאפיין תקופות ארוכות בחיינו, אם היה אי שם קשר חיובי, טוב, עם אהבה שלא תלויה בדבר ישנה גם תקווה. הטוב מופנם בתוכנו ואם נצליח, נוכל גם לזהות אותו כשהוא יפגוש בנו שוב. ניתן לצאת ממערכות יחסים רעילות ופוגעניות, ניתן להשתקם, וגם לבנות מחדש חיים טובים בהם אנו ראויים לאהבה.

לסיום, לצד הכאב והקושי מול הטלטלות האישיות המתוארת בסרט, השירים המוכרים נותנים הפוגה ונחמה, אולי כפי שהמוסיקה היוותה נחמה ומקום מפלט עבור אלטון ג'ון. כותבת הפוסט: חני לורנצי אורן, פסיכולוגית קלינית מומחית, ממקימות עוגן