המצוקה הכרוכה בהיות נפגע.ת התעללות נרקסיסטית פסיכופתית היא גדולה מאד כשלעצמה, ולצידה, רבים מהנמצאים במערכת יחסים כזו נאלצים להתמודד גם עם "תופעת לוואי" כואבת, והיא חוויה חזקה של בדידות. החריכה של הנפש היא בלתי נראית, ובאופן מצער לעיתים "זוכה" להקטנה או הבעת-אי אמון מצד הסובבים, להכחשה מצד הפוגע, ובפעמים רבות גם לבלבול עמוק והקטנת המשמעויות של ההתרחשויות על ידי הנפגעים בינם לבין עצמם. הבדידות אל מול ההתעללות עלולה להסב מידת מצוקה לא מבוטלת ולהכניס את הנפגעים למצב של ייאוש וחוסר אונים מתמשך. בפוסט זה נעסוק ברבדים השונים של חווית הבדידות הנלווית להתעללות הנרקיסיסטית והפסיכופתית, ולבסוף נגע בקצרה בדרכים העשויות להקל עליכם בהקשר זה.
רובד ראשון: מאפיינים פנימיים היוצרים שכבה של בדידות- בושה והאשמה-עצמית
שני אלמנטים עיקריים יוצרים שכבה זו: האשמה עצמית ובושה. הגזלייטינג שעושה הפוגע, גורם לנפגע לחשוב כי הבעיה היא אצלו, ואולי אם רק יהיה "קצת יותר X" ו"קצת פחות Y", כל הבעיות ייפתרו. לפעמים, הנפגעים יתקשו להאמין שהאדם המדהים שהכירו הוא בעצם דמות מתעללת, ועל כן ייטו לקחת את האשמה על "כישלון" מערכת היחסים.
ההאשמה העצמית מוסיפה נדבך נוסף לבלבול, ומגבירה את הקושי של הנפגעים לתת תיקוף פנימי לחוויות מאד קשות שהם עוברים. מעבר לכך, תחת הצל הכבד של הגזלייטינג, הנפגעים עלולים לחשוב כי הם עושים מהומה על מאומה. בכך, הנפגעים חווים מצוקה דרמטית אך נותרים עמה כל כך בודדים, ללא תיקוף לכאב וללא הכרה על מה שעוברים. המחשבה ש"אולי אני סתם עושה סיפור גדול, והבעיה היא בי" משתקת ופעמים רבות עלולה לגרום לנפגעים להתבייש לספר מה הם עוברים מתוך החשש שלא יאמינו, או שיחשבו שהם מגזימים בתגובה שלהם.
מקרה אחר הוא כשהנפגעים נמנעים מלשתף את הסביבה במה שעובר עליהם מפאת בושה על כך שזו מערכת היחסים בה הם נמצאים מחד, ובעת ובעונה אחת אינם מרגישים בשלים לעזוב את מערכת היחסים. הם עלולים לחשוש שהסביבה "תשנא" את הדמות המתעללת, תפעיל לחץ לסיים את מערכת היחסים, ויהיה להם קשה יותר להמשיך להסביר לאחרים ולעצמם מדוע נשארים במערכת יחסים שכזו.
רובד שני: בדידות בתוך מערכת היחסים עם הפוגע
קשרים מסוג זה מתאפיינים בפער הנוצר עם הזמן בין שלבים ראשונים בקשר, שכתוצר של 'הפצצת האהבה' יכולים להיחוות כחלומיים, מדהימים, מדויקים להפליא, ("אף פעם לא חוויתי דבר כל כך טוב"), לבין שלבים מתקדמים בקשר בהם נוצר ריחוק הולך וגדל ובלתי ניתן לגישור. גם כאן, ישנו מנעד רחב של ביטויי התרחקות; החל מהתכנסות פנימה של הפוגע, הבעת חוסר עניין מופגן או ביקורת חוזרת ונשנית כלפי הנפגע כך שירגיש שלא נותר דבר משותף או שמוטב שלא לדבר, דרך פרקי זמן ארוכים של "silent treatment". החל מהפסקה או ירידה תלולה בתדירות של קיום יחסי מין, דרך בגידות או ניסיון לכפות פתיחה של מערכת היחסים כי הנפגעים כביכול כבר "לא מספיק" (מושכים/פתוחים להתנסויות וכדומה).
אם כן, דוגמאות אלו ממחישות כי הבדידות במערכת יחסים מתעללת יכולה לקבל צורות שונות ומגוונות, ולשנות צורה בתקופות שונות של הקשר. המשותף לריבוי המופעים של ההתרחקות נעוץ בתנועה ההדרגתית מ"הקשר הכי מדהים שהיה לי אי פעם" למערכת יחסים שהולכת ומתרוקנת, מידלדלת, במסגרתה הנפגעים ננטשים ונזנחים בכל מיני רמות.
רובד שלישי: בדידות חברתית עקב הרחקה מהסביבה על ידי הפוגע
אחד המאפיינים של מערכת יחסים נרקיסיסטית פסיכופתית הוא המידור החברתי וההרחקה מהסביבה. הפוגעים ינסו להרחיק את הנפגעים מקרוביהם, הן כדי להגביר את התלות של הנפגעים בפוגעים ואת תחושת הבלעדיות כלפיהם, והן בכדי להקטין את הסיכוי שהנפגעים יחשפו את טיב מערכת היחסים ויקבלו פרספקטיבה אחרת. השאיפה למידור והרחקה מתאפיינת לרוב בהדרגתיות ובתחכום, כך שהנפגעים מתרחקים מהסביבה, משתפים מעט מאד על מערכת היחסים, בתהליך שבסופו המר הנפגעים לא תמיד ידעו לומר איך בדיוק הוא התרחש, ומה הוביל למה, אך ירגישו שנשארו כמעט לבדם.
הפוגעים מגייסים, במודע או שלא-במודע, מנעד רחב של טקטיקות בכדי להוביל לכך. אלו יכולות להיות אמירות "תמימות"-לכאורה המפעפעות עמוק ("החברה הזו ממש לא ברמה שלך, היא כל כך משעממת") או פרשנויות שמטרתן לגרום לנפגעים להתרחק מהסביבה או לא לשתף על מערכת היחסים ("תראי איך אחותך כל הזמן מנסה לסכסך בינינו, היא מקנאה בך ומנסה להרחיק אותך ממני"), דרך איומים ("אם עוד פעם תדבר איתה, זה יהיה הסוף שלנו"), וכלה בהתנהגות הגורמת לסביבה לקחת מרחק או לנפגעים לדלל את המפגשים (לדוגמא, הברזות מרובות או התנהגות פוגענית ומעליבה של הפוגע, כלפי קרוביו של הנפגע). כך, הפוגע מוביל את הנפגע למצב בו הוא אט אט מנתק קשרים מהסביבה הקרובה שלו. משלב מסוים, נפגעים יחושו כי הפוגע "הוא כל מה שיש לי", ויווכחו כי בעוד שבעבר היו להן מעגלים חברתיים/משפחתיים, כרגע המאגר הזה מאד הידלדל ובעצם אין כל כך למי לפנות ואת מי לשתף גם אם היו רוצים. ההרחקה מהסביבה עלולה להיות מלווה בגזלייטינג, שמטרתו לערער את חוויית הערך החברתי של הנפגע, ולהעצים את חווית התלות של הנפגע בפוגע ("אתה לא רואה שאני היחידה שכאן בשבילך? איך תסתדר בלעדיי?"; "את כזו בלתי נסבלת שכולם התרחקו ממך. אני היחיד שעוד מסכים לזה").
רובד רביעי: בדידות אל מול חוסר ההבנה ו/או השיפוטיות של הסביבה
במקרים רבים, הסביבה מעבירה מסר לנפגעים שהם צריכים להישאר במערכת היחסים המתעללת, או לכל הפחות לא למהר לעזוב. מסרים אלו שאובים, בחלקם, מנורמות תרבותיות המקדשות שימור קשרי משפחה (משפחת המקור, נישואין), כמעט בכל מחיר. בחלק מהפעמים קרוביכם יתקשו להאמין שרוע כזה אכן קיים בעולם ("אולי לא הבנת בדיוק את הסיטואציה"; "בטח אמא שלך ניסתה להגן עליך שאחרים לא יצחקו עליך, לא נראה לי שהיא ניסתה להשפיל אותך").
בפעמים אחרות, הסביבה מתקשה "לבחור צד". לדוגמא, כשילד להורה מתעלל מחליט לנתק עמו קשר, ואנשים מהסביבה הקרובה מדגישים את הציפייה להיות בקשר עם ההורים ("כל החיים אמא שלך גידלה אותך, גם כשהיה לה כל כך קשה. עכשיו היא מבוגרת והיא צריכה אותך"), ומבקשים מהנפגע לסלוח להורה ו"להמשיך הלאה" לטובת שלמות המשפחה ("מאד הייתי רוצה לראות אותך ואת אבא ביחד בשולחן החג. זה מאד מעציב אותי שאת מאלצת אותי לבחור בינך לבינו").
לעיתים, יכולה הסביבה להדגיש את החשיבות-לכאורה עבור הנפגע של הקשר עם הפוגע. התייחסויות כאלו יכולות להופיע גם בהקשר של יחסים בתוך העבודה, כאשר הסביבה תנסה לדרבן את הנפגע להחזיק במשרתו מבלי להכיר בכך שעוברים התעמרות ("אז מה אם הבוס לא נחמד? קצת קשה ומוותרים? תנסה פחות להרגיז אותו, אתה צריך להגיד תודה שקיבלו אותך למשרה הזו"). דוגמא שכיחה אחרת מתקיימת במשפחות בהן ישנה דמות מתעללת המשחירה באופן עקבי את אחד מבני המשפחה (ה'שעיר לעזאזל') מול בני המשפחה האחרים. במקרים כאלו, בני המשפחה עלולים להתקשות להאמין למה שמספר הנפגע על הקשר שלו עם הפוגע, וייטו להאשים אותו בכך שהוא רגיש מידי, מגזים, "משוגע" ואף שקרן.
כך, פעמים רבות, ניתוק קשר מהדמות המתעללת עלול להיות מלווה בתגובות הנעות החל מ'הרמת גבה' מצד הסביבה, ועד שיפוטיות נמרצת ומעוררת אשמה. מסרים מסוג זה הינם מאד לא מתקפים עבור הנפגעים, ונפוצים יותר כאשר מדובר בהתעללות נפשית שמטבעה חמקמקה מעין המתבונן מן החוץ. זאת לעומת התעללות גלויה (אלימות מינית, אלימות פיזית) הנחשבת כלא-חוקית ובמקרים רבים ההתרחקות מהגורם המתעלל אף נעשית תוך גיבוי מצד מוסדות רשמיים מטעם המדינה. מסרים אלו, עלולים להותיר את הנפגעים עם חוויית בדידות חזקה, היוצרת כאב כפול: פעם אחת- על ההתעללות שעברו, ופעם שנייה- על הכחשה או הקטנה של הטראומה.
כלים להתמודדות
הבדידות מופיעה בכל מיני הקשרים, ומקשה על ההתמודדות הכואבת-כשלעצמה עם מערכת היחסים המתעללת. אלו מספר דברים שתוכלו לעשות כדי להרגיש פחות לבד:
1. הגברת מערכת התמיכה. פנייה לטיפול- אם אינכם נמצאים בטיפול, מומלץ לפנות לטיפול אצל מטפל.ת המכיר.ה את תחום ההתעללות הנרקסיסטית פסיכופתית. טיפול עשוי להוות מרחב משמעותי בו התחושות הקשות יקבלו מקום והחזקה, ויתאפשר מבט על המציאות מפרספקטיבה רחבה יותר. כמו כן, השתתפות בקבוצות וירטואליות/בעולם הממשי העוסקות בנושא, עשויה להפוך את החוויה הקשה לבודדה פחות.
2. ולידציה עצמית- פעמים רבות, היכולת לתקף את מה שעובר עליכם, בינכם לבינכם, היא בעלת איכות מרגיעה ומווסתת מאד. עצם כך שתכירו במה שעובר עליכם, יעזור לכם להרגיש מחוברים יותר לעצמכם, ובמובן הזה פחות לבד מול עצמכם. פיתוח דיבור פנימי כמו "זה מאד קשה כשאדם קרוב משפיל אותי, ורק הגיוני שאהיה מאד עצובה בגלל זה"; "מה שאני עובר זה מאד קשה, וזה שאחרים לא מבינים בדיוק מה קורה לא הופך את זה לפחות אמיתי"; "הקשר הזה מרוקן אותי במקום למלא, אז רק הגיוני שאני מרגיש שאין לי כוח לכלום" עשוי לשפר ולו במעט את ההרגשה.
3. שימו לב לנורות אדומות: אם אתם מרגישים בודדים בתוך קשר שאמור להיות קרוב; אם אתם מרגישים שהפוגע מרחיק אתכם ממי שהיו קרובים אליכם בעבר ונותרתם כמעט ללא מעגלי תמיכה; אם אתם מתביישים לספר על הקשר ונשארים עם כל הקושי בפנים מתוך חשש שלא יאמינו או לחלופין שידחפו אתכם להתנתק- אלו סימנים לכך שאולי מדובר במערכת יחסים מתעללת. זכרו כי קשרים קרובים אמורים להיות מספקים וממלאים (לצד קונפליקטים ומורכבות טבעית), ולא מרוקנים ובודדים. בדומה, יחסים בריאים אמורים להיות משמעותיים, ובה בעת להותיר מקום לקשרים נוספים להתקיים לצידם.
לסיום, אם אתם נמצאים במערכת יחסים וחוששים שאם תספרו על מה שקורה בקשר הקרובים לכם "ישנאו" את האדם השני- כנראה שבמקום מסוים אתם יודעים ומרגישים שיש סיבה טובה לחשוב שהקשר לא טוב עבורכם. תסמכו על התחושות שלכם, וזכרו: מחיר הכאב שחוויתם הוא כבד, אל תישאו אותו לבד.
*הכתוב מתייחס לשני המינים ולכל המגדרים
כותבת הפוסט: טל זנגר, פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית קבוצתית. מנחה טיפול קבוצתי לנפגעי.ות התעללות נרקיסיסטית פסיכופתית