במאמר הקודם הצגנו מהו טיפול בשתיקה (salient treatment, מוכר גם כ-stonewalling) ומה מבדיל בין טיפול בשתיקה לבין הצבת גבולות בריאים ולקיחת מרחב בריא בתוך מערכות יחסים. אם לא קראתם את המאמר הראשון, כדאי לקרוא אותו, ואז להמשיך למאמר הנוכחי.
בקצרה, טיפול בשתיקה הוא סוג של התעללות נפשית, ומאופיין בכך שבמערכת יחסים, לפחות צד אחד מחרים את השני באמצעות שתיקה שאינה מוגבלת בזמן והתעלמות מכוונת, וכך גורם לצד השני לעינוי שמאוד קשה לשאת.
במאמר הנוכחי נראה איך לזהות שאכן מדובר בסוג של התעללות, וכיצד מומלץ להתמודד עם מצב זה.
איך אזהה שמישהו מפעיל כלפיי טיפול בשתיקה? איך אדע שמדובר בסוג של התעללות רגשית?
כפי שצוין במאמר הקודם, חשוב לזהות מתי מדובר בגבולות בריאים ומתי בסוג של ענישה והתעללות. הזיהוי הוא שלב חשוב מאוד בבניית יכולות להתמודדות עם המצב. האמת היא שאנשים שסובלים מהתעללות רגשית מכל סוג, לעתים קרובות מבלבלים בינה לבין התייחסות תקינה. למשל, מבלבלים בין קינאה לאהבה, ובטעות רואים בקינאה אובססיבית כביטוי לאהבה (והיא לא קשורה לאהבה אלא לרכושנות ולשליטה). גם טיפול בשתיקה עשוי להיראות בטעות כהתנהגות תקינה, ולכן חשוב להיות ערים למאפיינים שכיחים ולזהות מתי מדובר בהתעללות, בשליטה ובכוחנות.
הנה כמה סימנים שאפשר להיעזר בהם כדי לזהות התעללות באמצעות עונשי שתיקה:
1. הוא או היא עושים זאת באופן חוזר ונשנה. לא מדובר במקרה חד-פעמי אלא בשיטה, בכפתור שמופעל במצבי תסכול.
2. השתיקות מתמשכות. לא מסתיימות בתוך דקות אלא נמשכות שעות ארוכות, ימים, שבועות ואף יותר. למעשה, אין לך דרך לדעת מתי זה יסתיים, כי הצד השני מסרב לתקשר.
3. הוא או היא מדברים עם אחרים, אך לא איתכם. למשל, אמא מדברת עם כל בני הבית חוץ מאשר עם אחד מהם. בן הזוג מפטפט עם חברים, קולגות וגם עם בני משפחה אחרים, אך לא עם אשתו.
4. הצד הנענש חושש מהשתיקות, ולכן "הולכ.ת על ביצים" ומנסה להימנע מלהכעיס. חשבו על אישה שמקיימת יחסי מין עם בעלה מתוך פחד שאם לא תעשה זאת, הוא יחרים אותה בימים הבאים. או גבר שנמנע מלהתווכח עם אשתו כדי שלא תיכנס ל"מצב רוח הזה".
5. הצד המוחרם מנסה לדבר ולתקשר, אך אין מהצד השני תגובה, וגם לא אמירה בסגנון: "אני זקוק למעט זמן ונדבר יותר מאוחר, כשאירגע".
6. יש תחושה של עונש. החוויה הבסיסית היא לא שיש קונפליקט ולכל צד יש פרספקטיבה לגיטימית לגבי מה שקורה, אלא שלצד המוחרם אין לגיטימציה, וההתייחסות כלפיו היא של הקטנה, בוז, ודחייה/שלילה.
7. אין ניסיונות מהצד השותק לתקשר על התחושות והרגשות. השתיקה משמשת לא כגשר לתקשורת בונה אלא כתחליף לתקשורת כזו.
8. יש "פני אבן". הוא או היא כאילו אטומים לגמרי למצבו ותחושותיו של הצד השני.
למה אנשים מפעילים ענישת שתיקה ומה הם מבקשים להשיג?
אנשים משתמשים בטקטיקה הזו למספר מטרות בתוך היחסים ומתוך מניעים שונים. המטרה הברורה ביותר, זו שנראית טריוויאלית, היא להעניש את הצד השני, לחנך אותו ו"להעמיד אותו במקום", וכך ליצור יחסי כוח ברורים. ואולם, התבוננות נוספת מעלה מניעים ומטרות עמוקים יותר, שחלקם לרוב אינם מודעים.
נראה כמה מהם:
להישאר צודקים - אנשים מפעילים עונשי שתיקה כדי להימנע מלדון באמת בסוגיה שעומדת בלב הקונפליקט. השתיקה מאפשרת לדברים נשארים פשוטים וחד-משמעיים: אני צודק ואת.ה טועה, אני טוב ואתה רע. פיצולים כאלו ל"טובים" ו"רעים" פוטרים את השותק ממגע עם החלקים המורכבים שטמונים בקונפליקט, ועם חלקו שלו בדרמה הזוגית, המשפחתית או החברתית.
הימנעות מלקיחת אחריות - כתוצאה מהאמור לעיל, שתיקה מאפשרת לצד השותק להימנע מלקיחת אחריות להתנהגויות שפגעו ולטעויות שנעשו.
שליטה וחסימת שינויים - השתיקה מקפיאה את המצב ובכך מאפשרת להישאר בתוך המוּכַּר והידוע, ולא להסתכן בהתפתחויות בלתי צפויות ובגילויים חדשים על העצמי, על האחר ועל מערכת היחסים.
הירארכיה ויחסי כוח – כאמור, השתיקה מאפשרת לצד השותק להרגיש חזק יותר. עצם העמידה בצד שמעניש מעניק לו כוח על פני הצד הנענש. אמנם התחושה האמיתית, האותנטית, היא של חולשה, שהרי אם הצד השותק היה מרגיש שבאמת יש בו כוחות, הוא יכול היה לשאת תסכול ולקיים דיאלוג. כך שאין כאן כוחות אמיתיים, אך יש אשליה של כוח.
הכנעה ללא מו"מ – הצד השותק מבקש להכניע ולא לאפשר דיאלוג. לעתים קרובות, הצד הנענש כ"כ סובל, שהוא יסכים לכל סידור שיסיים את השתיקה ויאפשר חזרה לשגרה. הוא יסכים לבקש סליחה, להכיר (בכנות או שלא) בכך שטעה ולרָצות את השותק בכל דרך שהוא דורש באופן גלוי או סמוי.
מה לעשות? איך כדאי להגיב להתנהגות כזו?
התמודדות עם טיפול בשתיקה כרוכה בסבלנות, הבנה של הסיטואציה, ודאגה של הצד המושתק לצרכיו שלו. חשוב שתדאגו לעצמכם ושתגנו על עצמכם מפני ההשפעות הקשות של התנהגות כזו.
אנחנו כמובן מדברים כאן על סיטואציות שיש בהן מגוון גדול. למשל, בחלק ממערכות היחסים מדובר בטקטיקות הדדיות, כשכל אחד מהצדדים לפעמים מחרים את השני. בחלק אחר החלוקה בין המעניש לנענש מקובעת ולכל אחד תפקיד עקבי אחד.
עם זאת, למרות ההבדלים, ישנם כללים בסיסיים של "עשה" ו"אל תעשה" שעשויים לרוב להיות לעזר. נציין כמה מהם. אנא אל תעשו בהם שימוש עיוור, אלא בדקו עד כמה הם נכונים לכם.
מה מומלץ שלא לעשות?
1. הצד הנענש לעתים קרובות מחפש מה לעשות כדי לסיים את החרם. הוא או היא מנסים ליצור קשר עין, ליזום דיבור, לעשות משהו שהשני אוהב וכו'. טקטיקות כאלו לרוב לא עובדות ולא עוזרות. עדיף, במידת האפשר, לקבל את העובדה שהצד השני יחזור לדבר כשיבחר בכך. כדאי גם להכיר בכך שבמרבית המצבים אין שום חוק שמחייב אתכם לשהות באותו חדר או חלל עם אדם שמפנה כלפיכם עורף. אתם פשוט לא חייבים להיות שם.
2. לא עוזר גם לנסות לשכנע את מי שמעניש בשתיקה "לצאת מזה". סביר שפנייה כזו רק תחריף את רמת התוקפנות שלו.
3. נסו שלא להאשים את עצמכם במצב. שימוש בענישת שתיקה היא דרך מאוד לקויה לתקשר, ומעידה על קשיים של הצד השותק בקיום דיאלוג ולא על אשמה כלשהי שלכם.
מה כן לעשות?
1. להתנסות בהצבת גבולות בריאים – הצבת גבולות בתוך מערכת היחסים היא אמצעי חשוב בכל מצב, אך במיוחד כאשר השימוש בשתיקה נעשה תכוף ומוגזם. אפשר להגיד לפרטנר שהתנהגות כזו מאוד פוגעת, ושאינך מוכנ.ה לקבל אותה. אם עשית משהו בעייתי – תוכל.י להתנצל (ועדיין לסרב לראות את הענישה בשתיקה כדרך לגיטימית). אם אין על מה להתנצל, עדיף שלא. התנצלות לצורך פיוס לרוב תתגמל ותחזק את התנהגות הענישה. כמובן, הבעיה היא שכאשר מערכת היחסים רעילה, ובעיקר כשהצד השני משתמש במגוון אמצעים כדי להנדס את התודעה ולשבש את שיקול הדעת ובוחן המציאות שלך, קשה מאוד לדעת מתי באמת עשית משהו פוגעני ומתי לא. שנים של האשמות, של ביקורת מתמשכת ושל פגיעה בערך העצמי שלך מביאות לעתים קרובות לספקות עצמיים חזקים, ולתחושה שבאשמתך ובגללך מתרחשים כל הדברים הרעים בתוך הקשר. במציאות אין דבר כזה, שאחד מהצדדים הוא האחראי לכל הליקויים והכשלים בקשר.
2. לאחר החזרה לדיבור - מתן ביטוי מילולי לרגשות – תוך שימוש בכמה כללים בסיסיים. למשל, שימוש ב"אני" ולא בהאשמת האחר ("אני מרגישה בודדה ופגועה כשאתה מתרחק ממני"), זיהוי והמשגה. לדוגמה: "שמתי לב לכך שכשאתה מתוסכל ממני, אתה שותק ולא מגיב אלי. זה לא טוב לי ולא לך. בוא נחפש דרכים אחרות למצבים כאלו".
3. חיזוק עצמי – שכולל את כל מה שמחזק את הנפש ומחליש את השחיקה והירידה בערך העצמי. ובכלל זה מיינדפולנס, טיפול, טיפוח מקורות תמיכה כגון קשרים חברתיים ומשפחתיים ועוד. זכרו: שמירה על מערכות יחסים תומכות היא אחת הדרכים החשובות ביותר. כמו-כן כדאי לדבר עם איש מקצוע שמבין בנושא של אלימות רגשית ולקבל ממנו עזרה.
4. שמירה על רוגע, ככל שאפשר - ועל שגרה של ספורט, עבודה, פנאי וכו'. שמירה על שגרה מכניסה לפרופורציות ומשמרת את המודעות לכך שיש לכם עוד תחומי עניין ומעגלים חברתיים, והקשר הפוגעני אינו הדבר הזירה היחידה בחייכם.
5. הצעה למשהו אחר - אם אפשרי, העבירו את התנהגות הענישה לסוג של פסק זמן. למשל, הציעו: "אני מבין שאת לא רוצה לדבר איתי בשלב זה. אני מציעה שמחר אחרי העבודה ניפגש ונדבר".
6. הזכירו לעצמכם שהמצב זמני - זכרו שמה שאותו אדם חש הוא זמני, ותחושותיו, תחושותיה וגם תחושותיכם ישתנו בשעות או בימים הבאים. אינכם "תקועים" במצב הזה לנצח, גם אם כרגע זה נראה לכם כך.
7. פנייה לטיפול זוגי או פרטני – אם יש נכונות בצד השני, אפשר לפנות לטיפול זוגי או משפחתי במטרה לעבוד על דרכי התקשורת ולאפשר הידברות היכן שהשותפים למערכת היחסים מתקשים לעשות זאת בכוחות עצמם. אם אין נכונות בצד השני, עדיין אפשר לפנות לטיפול פרטני, שיעזור לך להתחזק ולהרחיב את טווח האפשרויות שבפניך.
לסיכום
טיפול בשתיקה הוא דפוס הרסני ופוגעני של תקשורת, ולמעשה משמש כאחת הטקטיקות להתעללות נפשית. זהו דפוס שקשה לשינוי, מכיוון שעם כל כמה שאינו נעים, הוא מעניק לכולם רווחים סמויים: הוא פוטר את הצדדים מהידברות, ממו"מ, מוויתורים ומהכרה בתרומתם של שני הצדדים למה שהשתבש. זהו דפוס שקשה לשינוי מפני שהוא עצמו משרת את הפחד משינוי. זהו דפוס שקשה לשינוי גם ובעיקר מפני שהשימוש בשתיקה מונע מהצדדים לפתח דרכי תקשורת בשלות יותר לביטוי של רגשות ורצונות, ומי שלא רוכש אמצעי תקשורת בוגרים, נשאר עם מה שיש, גם כש"מה שיש" הוא הרסני. למעשה יש כאן מעין ניוון מתמשך של כישורי תקשורת ושל היכולת להדדיות ולאינטימיות אמיתית. הצענו במאמר זה סימנים לזיהוי של טיפול בשתיקה כטקטיקה של אלימות נפשית בתוך הקשר וכמה כלים בסיסיים להתמודדות ואולי גם....לשינוי.
ד"ר הדס הרמתי היא עו"סית קלינית ופסיכותרפיסטית, מטפלת בקליניקה ברעננה ומרצה במרכז האקדמי רופין.
לאתר האינטרנט של ד"ר הדס הרמתי: https://hadas-haramati.co.il/