עברה שנה מהפעם האחרונה בה היה סוג של תקשורת בינינו. רציתי לסמס, זה מוזר אבל למרות כל הרוע והקושי התגעגעתי אליו.
זר לא יבין זאת. איך אישה נבונה, נאה, עם ניסיון חיים, משרה, ילדים, מתאהבת בגבר שמתעלל בה?
מצאתי את עצמי שומרת עמוק בפנים את הסיפור שלי. אני מתביישת. אני יודעת שלא יאמינו לי, שלא יבינו אותי. כפי שאני מתקשה הרבה פעמים להבין איך אפשר להתגעגע למי שהכאיב לך, שבר אותך, פצע אותך? למי שהשאיר אותך קליפה ריקה, מדממת, ולא טרח להביט לאחור.
איך אפשר להתגעגע למי ששלט בי, חינך אותי, העניש, קילל, הקטין ולא פעם גרם לי לפקפק בשפיותי, בזיכרוני, בערכים שלי?
איך אפשר לחיות כמעט 4 שנים ברכבת הרים רגשית? לרגע להיות בעננים ולשמוע מילות אהבה, הבטחות, חיזורים, מחוות רומנטיות, קשר בלתי פוסק מהבוקר עד השינה. וברגע שלאחריו להיות מושפלת עד עפר ולהיענש.
איך אפשר להתפלל כל יום שילך, ומצד שני לפחד מה'לבד' ולהתחנן בפניו שיישאר?
איך אפשר לרצות למות, לסיים את חיי כי אין בי הכוח להתמודד איתו ולא להיות מסוגלת ללכת ממנו?
היום, שנה אחרי, עם המון עבודה עצמית אני מבינה שככל שבן הזוג מתעלל בך יותר, ושמערכת היחסים הרסנית וכואבת כך את שוקעת יותר ויותר ולא מסוגלת ללכת. הקונפליקט וחוסר היכולת ללכת ממנו מכלים אותך לאט לאט. אני לא הבנתי איך אני החכמה, היפה, המצליחה לא מסוגלת להתנתק? איך כשזה מולו אני הופכת לילדה קטנה, תלותית, עצובה, מבוהלת ומתחננת שישאר?
היום אני מבינה ששחזרתי איתו את מערכת היחסים שהייתה לי עם אבא. איתו הפכתי להיות בת 16 מאוהבת וילדה נטושה ובוכייה. התלות שלי בו התחזקה, והיום אני יכולה לראות את שלל המניפולציות מהצד שלו," את חייבת לי", " אני עושה הכל למענך", את המילים היפות שנאמרו כל פעם שניסיתי ללכת, את השאיבה שלי חזרה לקשר על ידו.
אני מזהה, אני שומעת בראשי את כל המצקצקים בלשונם וכל אלה שמדברים על זכות הבחירה שלי - הבחירה שלי להישאר איתו.
היום ממרחק של שנה משם אני יודעת לומר ולזהות את הפחד, את הקושי, את חוסר האמונה, את זה שהוא לא איפשר לי ללכת, את זה שהפכתי שבויה שהתחננה בפני השובה שלה שישאר, שרצתה למות כשהשליך אותה ולא הביט לאחור. את הילדה הנטושה שדיממה למוות את פצעי ילדותי שהוא חשף אחד לאחד וגירד בהם עד לזוב דם.
היום ממרחק של שנה ממנו ומהמקום בו הייתי, אני יודעת לחבק את הילדה הנטושה לחבוש את פצעי. לאהוב אותי ולומר לו תודה. הוא היה השיעור של חיי, הלמידה הגדולה והמשמעותית שלי, הריפוי שאני מרפאה אותי ואת הילדה שבי.
היום אני לראשונה בחיי מבינה את חלקי בתלות, בקשר ההרסני, בקבצנות, בהסתפקות בשאריות, בכך שפצעי ילדותי ויחסיי עם הוריי הובילו והשפיעו על הבחירות שלי בחיי. היום אני סולחת להוריי וסולחת לילדה הנטושה שנאחזה בו. אני סולחת לאישה שאני ואני סולחת לו.
היום אני לוקחת אחריות לריפוי, לצמיחה, לסליחה ולהבנה שהכול נכון ומדויק. מהכאב, מהמקום הנמוך בו רציתי למות, משם צמחתי, משם הבנתי, משם גדלתי ומשם אני מסוגלת לומר "סליחה ילדה אהובה" "תודה לך ערפד".
אני אוהבת אותי אני ראויה לטוב.
ומהמקום הזה אני מבקשת, אל תשפטו, אל תנסו להבין, רק הקשיבו ותגלו חמלה. תנו חיבוק למי שתפסה אומץ ובאה לספר ולחלוק.