פתאום כל האסימונים נפלו


היא פותחת את הדלת ונכנסת לסלון. אני צריכה לנחש: היא כועסת? היא רגועה? מה יבוא עכשיו?

"אמא, אני רעבה", אני אומרת לה. המבט שלה אפילו לא נח על הפנים שלי.

"יש אוכל", היא עונה בצורה יבשה והולכת למיטה.


השעה כבר 17:00, חזרתי מבית הספר לפני 4 שעות ולא אכלתי כלום, אני רעבה אבל מבינה שאני לא אקבל אוכל בזמן הקרוב, אני הולכת למטבח ומנסה להבין מה אפשר לאכול. המקרר ריק, יש שם אולי גבינה ישנה ופגת תוקף, המדפים ריקים, יש שם חבילת עוגיות פתוחה ועבשה, בלית ברירה אני אוכלת אותה. אני רעבה.


אחרי כמה זמן, היא יוצאת אלינו שוב, עכשיו אני רואה את הפנים שלה- היא כועסת ואני כבר דרוכה.

"למה אתם לא עושים כלום? למה הבית מלוכלך? אתם ילדים מלכלכים! ממש מגעילים! אני לא יכולה להיות בבית הזה! בבית אחר הילדים עושים הכל, אתם לא שווים כלום!!".


כמו תמיד, אני לא מבינה מאיפה זה בא, לא אמרנו כלום ולא עשינו שום דבר שונה, היא פשוט ככה, פתאום צועקת ואי אפשר לדבר איתה.

יום למחרת, הטלפון בבית מצלצל, היא עונה בכזאת נחמדות וחיוכים, כאילו היא בנאדם אחר. "בואי לטלפון, חברה שלך רוצה לדבר איתך". אחרי השיחה אני סוגרת את הטלפון, "אמא, חברה הזמינה אותי לבוא אליה" אני אומרת. והיא במבט מלא בוז "למה? למה היא רוצה שתבואי אליה? היא בטח רוצה לנצל אותך! תיזהרי ממנה, היא ילדה רעה".


אני לא מבינה מה לעשות עם זה, יודעת שזה שטויות אבל איפשהו בראש שלי היא כבר שתלה את הזרע, אני הולכת אל החברה עם הרגשה רעה, כל הזמן חושבת איפה היא תנצל אותי. אחרי כמה שעות אצל החברה אמא שלה שואלת אם אני רוצה להישאר לארוחת ערב, אני אומרת שכן.


"את לא רוצה להתקשר לאמא שלך, היא לא תדאג לך?", בראש שלי אני חושבת שלא, היא בכלל לא תשים לב ולא תבדוק מה איתי, אבל אני אומרת "כן, אני אתקשר" פשוט כי לא נעים לי להודות בזה בפני החברה.

בארוחת הערב השולחן מלא בדברים, לחמים, גבינות, זיתים, ירקות ואני אוכלת קצת יותר מדי, קצת מהר מדי וקולטת מבטים ואז מפסיקה לאכול, זה מביך.


כשאני חוזרת הביתה אני חוטפת מטר של צעקות, "היה לך טוב אצל החברה? את בטח היית מעדיפה לגור שם! את חושבת שאת יותר טובה מאיתנו עם החברות האלו שלך! ילדה מגעילה וכפוית טובה!".

אני הולכת להתקלח ואין לי שמפו, רק סבון, אז אני מסתדרת עם מה שיש, היא אומרת שהיא לא מבינה למה אני צריכה להתקלח אני תמיד אשאר מסריחה.


כמה ימים אחרי זה, אני חוזרת מבית הספר, היא רואה שאני מחויכת ואני מספרת לה "קיבלתי 95 במבחן". היא עונה לי "אז מה? את כזאת שוויצרית!! למה את צריכה לנופף בזה? תשתקי! את לא יותר טובה פה מאף אחד!!".

אני נשארת בסלון לראות טלוויזיה, השעות עוברות, מגיע הערב ואין ארוחה, כל אחד מוצא לו משהו לאכול ממה שיש ובדרך כלל אין ממש. השעות עוברות, אני ילדה, בכיתה ג' או ד' ואף אחד לא אומר לי ללכת לישון, לצחצח שיניים להתקלח. אבא מגיע בתשע או עשר ורואה את התוכניות שלו בטלוויזיה, שפעמים רבות לא מותאמות לילדים. ואנחנו לידו, רואים סדרות על רצח, אונס, מכות, קללות – רואים הכל. אף אחד לא אומר לנו ללכת, אף אחד לא מכבה את המסך, מתישהו אנחנו מותשים ונרדמים, לאף אחד לא אכפת מתי ואיפה אנחנו ישנים.


יום אחד היא צועקת וגוערת בי, גורמת לי להרגיש כאילו אני הדבר הכי נחות בעולם ולאחר כמה שעות מפציצה אותי בנשיקות וגילויי אהבה. ואני רק מבולבלת, לא יודעת איך לקרוא אותה, מאיפה זה בא עכשיו? איך אני אמורה להגיב?

הרבה שנים ידעתי שמשהו בבית שלי לא בסדר, בעיקר שמשהו באמא שלי לא בסדר, אבל אי אפשר לשים על זה את האצבע.


הרבה שנים ידעתי שזה לא בית "רגיל" ושאני לא מקבלת דברים בסיסים.

הרבה שנים התמקדתי בזה שאני לא מקבלת דברים חומריים- אוכל, בגדים, חומרי היגיינה, כסף, אבל התעלמתי מעוד דבר חשוב שמעולם לא קיבלתי – אהבה.


כשנתקלתי באינטרנט במיזם 'עוגן' וקראתי על הפרעת האישיות הנרקיסיסטית, פתאום כל האסימונים נפלו, אחד אחרי השני. כל הסימנים היו שם: חוסר אמפתיה, מצבי רוח, חוסר גבולות, קורבנות ועוד ועוד.


פתאום הבנתי את גודל ההתעללות, פתאום הבנתי איך זה השפיע עליי. למה אני כל כך מרצה ונמנעת מעימותים, למה אני תמיד חסרת ביטחון ותמיד בתחושה שאני לא טובה.



אני לא יודעת מה לעשות עם זה עכשיו, אני לא יודעת איך לגשת לזה בכלל, אני רק יודעת שסוף סוף מצאתי איזו שהיא תשובה.

לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.