הרגשתי צל של עצמי

מאז שהייתי קטנה הרגשתי שאני צריכה להיות "מושלמת" בשביל אבא. חייבת להצטיין בלימודים כי "אם 90 אז למה לא 100?", להיראות טוב כי כשהייתי ילדה שמנמנה ביסודי אבא אמר שאני "לא צריכה להיראות ככה", והכי חשוב אני חייבת תמיד לבחור בבחירות שהוא בחר עבורי. גדלתי בתחושה שאני לא מספיק טובה, ואמא, שסבלה (ועדיין סובלת) בעצמה מהיחסים המתעללים של אבא אף פעם לא רצתה לשמוע על כך. ובינתיים אני, שרואה את אבא מקטין את אמא מול כולם, עושה עליה מניפולציות ומשקר ללא הרף, למדתי לצערי שכך נראית מערכת יחסים. אבא בגד באמא במשך שנים רבות, ואני בתור ילדה קטנה חייתי עם "סוד" שהיווה נטל מאין כמותו, מתוך חוסר היכולת להתעמת עם אבא.


פעם כשתפסתי אותו בוגד אמר לי ש"כולם עושים טעויות" ו"צריך לדעת גם לסלוח". אבא לימד אותי שהוא יודע הכל ושהוא ילמד אותי מה נכון- הוא לימד אותי לפחד ממנו ומהפרצוף המאיים שלו כשהוא כועס (אני ואחותי קראנו לו "מבט מוות") ולהיות משותקת מפחד במצבים שבהם הוא השליט אימה. הוא לימד אותי שכדאי לעשות את מה שהוא רוצה בדרך שהוא רוצה והעיקר שבסוף לא אשכח להגיד "תודה אבא" על המתנות והכסף שפיזר ללא הגבלה, אך אף פעם לא באמת הצליחו למלא את החלל החסר של מערכת יחסית בריאה בבית.


שחזרתי את היחסים עם אבי עם בן זוג מתעלל במשך 5 שנים. זה התחיל בהתאהבות מטורפת שהגיעה כמעטפת של סיפור מהאגדות: הוא היה הכל בשבילי, היה לנו חיבור שאף פעם לא חשבתי שיכול להיות. מערכת היחסים איתו הייתה סוערת מאוד והתאפיינה בפרידות ובחזרות רבות- מרגעי אהבה של אושר צרוף לריבים ועימותים קשים שעוררו בי תחושת שיברון וחוסר ערך עמוק.



הקשר איתו היה הרסני וכל יום שנשארתי בו הרס אותי מבחינה נפשית יותר ויותר. במהלך הקשר הוא היה בוגד בי לעיתים קרובות, וגרם לי לחשוב שזו אשמתי- שאני לא מספיק טובה, שאני לא מספיק מספקת אותו מבחינה מינית, שאני לא מתאמצת מספיק. ואני, כזו שלמדה מהילדות ש"כולם עושים טעויות" סלחתי לו שוב ושוב, וניסיתי בכל פעם להיות טובה יותר, אך בפנים ידעתי שאף פעם לא אהיה טובה מספיק. הוא תמיד היה משקר לי, ועם הזמן לא ידעתי מה אמת ומה שקר- הרגשתי שאני חיה באשליה. בכל פעם שתפסתי אותו משקר הוא גרם לי לחשוב שאני מדמיינת ושבעצם הכל זו אשמתי.


הוא מכר לי פנטזיה שבה אני והוא רק אחד של השני, וניתק אותי מכל הגברים שהיו לי בחיים ואחר כך גם מכל החברות. נשארתי איתו לבד, בודדה, בתחושה שהקשר איתו הוא הדבר היחיד שיש לי בחיים. הייתה לו איזושהי התמכרות ואני הרגשתי צורך "להציל אותו", "לטפל בו", כי לכאורה הוא מסכן וצריך עזרה, אך בעצם לא ראיתי שאני הייתי הקורבן יותר מכל. הוא תמיד הקטין אותי וגרם לי לחשוב שאני פרנואידית וקנאית, כשבפועל כל תחושות הבטן שלי היו נכונות, רק שלא בטחתי בעצמי מספיק כדי להקשיב להן. בריבים סוערים הייתי קוראת לו "אדיש" כשהוא היה רואה טלוויזיה בשלווה בזמן שהייתי ממררת מולו בבכי, והוא בתגובה היה אומר לי שאני דרמטית ושאפסיק כבר לבכות משטויות. במשך שנים האשמתי את עצמי באופי הקשר בנינו וקיוויתי שיום יבוא והוא ישתנה, והקשר ישתנה, והכל יחזור להיות כמו בהתחלה- "מושלם".



התעללות נרקיסיסטית היא כמו שדה קרב, אתה נמצא במלחמה יומיומית שבה אין מנצחים ומפסידים אלא יש קורבן ותוקפן, ולפעמים התפקידים אפילו מתחלפים. במלחמה הזו חשוב לרכוש 'כלי נשק', כי לצערי קשה מדי ביום בהיר לקום וללכת, במיוחד עם כל כך הרבה מניפולציות מהצד השני ומתחושת הכפייה וחוסר הבחירה לחזור לאותו אדם שהוא "הכל" באותו רגע. במערכת היחסים הרעילה עם בן הזוג הרגשתי כלואה, שאני לא יכולה לחיות עם בן הזוג ולא יכולה לחיות בלעדיו.

אחרי אחת הפרידות ממנו נכנסתי לדיכאון והרגשתי צל של עצמי. בכוחות אחרונים החלטתי לפנות לטיפול והגעתי לפסיכולוגית מדהימה שמלווה אותי עד היום. היא חשפה אותי לנושא ההתעללות הנרקיסיסטית, והצביעה על סימפטומים פוסט-טראומטיים שנוצרו אצלי מהקשר עם אבי לאורך הילדות ומהשחזור שלו עם בן הזוג לשעבר בבגרות. בעזרת הטיפול הצלחתי לחזור לקשר עם החברים שבן הזוג ניתק אותי מהם, והתמיכה החברתית הייתה (ועדיין) גורם משמעותי בתהליך שלי. בעזרת הטיפול למדתי שאפשר גם לבחור אחרת. בטיפול הרגשות שלי ותחושות הבטן שלי קיבלו תוקף והפכו לבעלי משמעות, וכך המצב לאט לאט החל להתבהר. הטיפול עזר לי לא לחזור לבן הזוג המתעלל, ולפתח מרחק רגשי מאבי שבין היתר התאפשר בזכות מעבר מהבית. הטיפול עזר לי להכיר את עצמי כאדם נפרד בעל רצונות, תחביבים, בחירות ויכולת קבלת החלטות בשביל עצמי.


לאף אדם לא מגיע להיות משועבד על ידי רצונותיו של אדם אחר. אמנם אנחנו אלה שבוחרים בבן הזוג, אך לפעמים הבחירה נובעת מתוך כוח משיכה הרסני שיש להתנגד לו בכל כוחותינו. אם גם אתם חווים מערכת יחסים מתעללת, תעשו את הצעד ותפנו לטיפול, משם ההתמודדות תהיה קלה יותר.




לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.