הרגשתי מרוקן

הפגישה המשותפת השלישית שהיתה לנו אצל המטפלת הזוגית החדשה, היתה הדרמטית ביותר והשפיעה על המשך חיי הנישואין בפרט ועל החיים שלי בכלל.

כלקח מטיפולים אחרים שכשלו, החלטנו שבהתחלה כל אחד מאיתנו ישב בנפרד עם המטפלת הזוגית. כל אחד יספר את סיפור חיי הנישואין מזווית הראייה שלו, יבדוק בעצמו אם המטפלת הזוגית מתחברת לסיפור ומבינה אותו. ואם שנינו נהיה מרוצים נמשיך איתה בטיפול.


שנינו נפגשנו איתה, לחוד, והתחושה היתה טובה. הרגשנו שהיא מבינה אותנו, ואז הגענו לפגישה המשותפת.

בפגישה אמרה המטפלת הזוגית, שאחד משנינו, מי שנחליט, יאמר לשני את הטענות ואת התחושות בחיי הנישואים. היא ביקשה שבן הזוג ששומע את הטענות יחזור על דברי השני/ה ויבהיר אותם. המטרה היתה לתת לצד השני את התחושה של "אני מבין מה עובר עליך", המטפלת הזוגית הדגישה: לא חייבים להסכים לטענות של הצד השני, אבל כן לנסות להבין.


הסתכלנו אחד על השניה. מי יהיה זה שישטח את טענותיו. אני הייתי טעון ורציתי לפרוק את המשא שהעיק לי על הלב, אבל היא אמרה שהיא רוצה להיות הראשונה.

הסכמתי, כמו כל דבר בחיי הנישואין שלנו. היא מחליטה.

ואכן, במשך 45 דקות היא הוציאה מהלב את הטענות שלה כלפיי (הכל היה מוכר לי עד לעייפה). ואני חזרתי אחריה, על כל מה שאמרה בהדרכתה של המטפלת הזוגית. בסיום הפגישה היא ריחפה מרוב אושר.


אני אישית הרגשתי מרוקן, כמו אחרי כל וויכוח איתה. אבל ברגע שראיתי אותה מאושרת זה עשה לי טוב על הלב, כי אני רגיל לראות אותה בדיכאון מתמיד ורגיל לכך שהיא מאשימה אותי באופן קבוע.

יצאנו ביחד לקניות ברחוב והרגשנו הכי מאושרים בעולם.

עברו יומיים-שלושה, ושוב פיצוץ. כבר לא זוכר על מה, כי זה נעשה בתדירות כל כך גבוהה שאי אפשר לזכור.

הפעם כבר חיכינו לתור אצל המטפלת הזוגית. ולפני שכל אחד מאתנו התחיל לשחרר קיטור על מה אנחנו מרגישים, המטפלת הזוגית ביקשה שוב שנעשה כמו בשבוע שעבר.


ביקשתי לדבר אחרי שהיא דיברה בשבוע שעבר, אבל היא התעקשה שגם הפעם היא חייבת לדבר.

כמובן שהיא ניצחה.

היא דיברה, אני חזרתי אחריה, הבנתי אותה וכו'.


בשבוע שלאחר מכן, שוב פיצוץ ושוב מגיעים למטפלת הזוגית. ושוב היא מבקשת שאחד מאתנו ידבר והשני יאזין, ושוב היא מבקשת את זכות הדיבור - אבל הפעם לא הסכמתי.

אמרתי, כבר שבועיים שאני מאזין לה ומקשיב, הפעם תורי לדבר ושהיא תקשיב לי, בעיקר שיש לי מה לומר, ספציפית על הריב הנוכחי.


היא סירבה להקשיב. המטפלת הזוגית ניסתה להסביר לה: "הוא הקשיב לך שבועיים, תני לו לדבר. ובכלל, זה שאת מקשיבה לו, לא אומר שאת מסכימה איתו. רק תקשיבי מה יש לו לומר".

אני ישבתי בצד ולא התערבתי, והדו-שיח בינה לבין המטפלת הזוגית נמשך 45 דקות.

היא חזרה שוב ושוב על כך שאין לה בכלל מה להקשיב לי, היא כבר יודעת מה אני רוצה לומר, אני עושה מניפולציות וכו'. המטפלת הזוגית אומרת לה שוב, בכל זאת תנסי להקשיב לו.


הדו-שיח ביניהן נמשך כל הפגישה, עד שהיא קמה ואמרה למטפלת הזוגית "את לא מבינה אותי, את לא סימפטית אלי, אין מה להמשיך כאן". ואז היא קמה ויצאה החוצה.

אני נשארת עוד חצי דקה כדי לשלם על הפגישה ויצאתי.

כשירדנו במדרגות בדרך לרכב היא אומרת לי "לא מבינה למה שילמת לה? לא היתה שום תועלת בפגישה".


ואני חושב לעצמי, זו הפגישה הכי מועילה שהיתה לי אי פעם בחיים.

כל חיי הנישואין שלנו גלומים ב 45 דקות האלו:

יש צד אחד בלבד.

הצד השני, כלומר אני, לא קיים. אין לו זכות דיבור. אין לו זכות קיום

לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.