החלטתי לעזוב את הבית

לפני כמה שנים הכרתי בחורה וכעבור כ-5 חודשים היא נכנסה להריון והחלטנו שנגדל את הילדה יחדיו. עברנו לגור ביחד על אף ההיכרות הקצרה. כבר בהתחלה הרגשתי שאנחנו מאוד שונים, בעיקר בגישתנו לכסף - היא לא עבדה כמעט, אפילו שהייתה יכולה ומסוגלת ואני הייתי מאוד לחוץ והעבודה הייתה ערך חשוב מאוד בשבילי. גם התקשורת בינינו לא זרמה וחשתי שהיא לא באמת יודעת כיצד לנהל שיחה ברמה הבסיסית ביותר. ייחסתי את זה לעניין של זמן היכרות ולשוני ביננו, חשבתי שעם הזמן כל אחד יקבל קצת מהשני והפערים יצטמצמו.


במהלך המגורים המשותפים נושא הפרנסה והכסף היה במוקד הריבים שלנו. אני עבדתי באותה תקופה בעבודה ששנאתי ולא הרווחתי בה כל כך הרבה, בעוד שהיא בקושי הלכה לעבוד ואם הלכה גרמה לי להרגיש אשם בזה שאני מנפץ את חלומותיה להיות אמנית (למרות שאני גם מוזיקאי וגם אני מאוד אוהב לעשות מוזיקה ואמנות). בסופו של דבר הפסקתי לריב איתה כי תמיד יצאתי עם תחושה של אשמה.


כשבתנו נולדה היא זו שבחרה את שמה בלי התייעצות אמיתית איתי, לא היה באמת מקום לדיון.


התחושה שליוותה אותי לאורך התקופה שגידלנו את הילדה ביחד הייתה שאני צריך להתמקד בעניינים הטכניים, בירוקרטיים, פרנסה וכסף כי אלו החלקים שאני ״טוב״ בהם, בעוד שהיא תהיה ה״אמא״ האוהבת והרגישה, או כלשונה - ״אני יותר רגישה ואתה פחות״.


כל בקשה שלי לגבי הילדה, בענייני חינוך, אוכל, לבוש - תמיד התקבלה בהתנגדות, אלא אם הייתי נעמד על שתי הרגליים האחוריות. למשל בדברים מסוימים שלא הסכמתי לוותר עליהם, כמו לרשום את הילדה לגן (היא רצתה שהילדה תמשיך להישאר בבית ללא הגבלת זמן).


עם הזמן התנתקתי יותר ויותר מחבריי ומהעולם החיצון, כולל משפחתי. אם בגלל מבוכה על חוסר התקשורת עם בת הזוג שלי ואם בגלל מסרים סמויים שקיבלתי ממנה. לדוגמא, היא הייתה חשדנית מאוד כלפי אמא שלי ולא סמכה עליה עם הילדה (בעוד שאמא שלה הייתה הבן אדם הכי לא אחראי ואף מסוכן שיצא לי להכיר).




בתחילת הסגר הראשון היא הודיעה לי שבגדה בי והציגה זאת כאשמתי (אני דחפתי אותה לזה כי לא נמשכתי אליה מספיק, לא אהבתי מספיק וכו׳). בסיום הסגר החלטתי לעזוב את הבית כי לא יכולתי יותר. מאז אנחנו בתהליך גירושין שמגיע לסיומו הבירוקרטי בימים אלו.


הכרתי אישה חדשה ונפלאה שעוזרת ועזרה לי רבות לראות את כל הדברים שלא היו ברורים לי, התיאור שכתבתי הוא רק על קצה המזלג, דוגמאות להתנהגותה הנרקיסיסטית יש לי בשפע - המניפולציות, תחושות האשמה וכל שאר התחושות שמגיעות כשחיים עם אישיות נרקיסיסטית.

לסיפורים שלכם ישנה משמעות אדירה במתן תוקף לאחרים שחוו חוויות דומות לשלכם. אינכם לבד בחוויות הקשות, זו התעללות.